על גירושין מאהבה

הבעל צריך למאוס באישה כדי שהגירושין יהיו בני תוקף. אם הבעל נותן לאשתו גט מתוך אהבה אליה, הגירושין לא תופסים

בפרשתנו התורה מלמדת על האפשרות לפרק את חבילת הנישואין. בני זוג שנישאו קשורים זה בזו אבל לא בהכרח לנצח. התורה מלמדת "…והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כג, א). בסוף מסכת גיטין יש מחלוקת האם גירושין צריכים להיות מנומקים ומוסברים (גיטין צ, ע"א). דעת בית שמאי היא שכפי שמתואר בפסוק, לבעל צריך להיות נימוק רציני כדי שיוכל לגרש את האישה: צריך שימצא בה 'ערות דבר'. מעשה שמלמד על פגיעת האישה בקדושת הנישואין מצדיק גירושין. לעומת זאת, בית הלל לומדים שצריך נימוק משכנע אבל די בכך ש"הקדיחה תבשילו", שהאוכל שהיא מכינה אינו טעים, שהוא לא מסתדר עם האישיות שלה וכיו"ב. בית הלל לומדים מן הפסוק שדי שמצא "דבר", אך אין הכרח שיארע אירוע קיצוני של ערווה. ר' עקיבא סבור שגם אם מצא אחרת נאה הימנה די בכך כדי שיוכל לגרש את אשתו הראשונה. כל התנאים הללו פירשו את הפסוק הזה ולמדו והסיקו ממנו מהן הסיבות המצדיקות את הגירושין. בכולם, הוסר חינה של האישה. ההבדל בין ר' עקיבא לשאר הוא שר' עקיבא סבור שהקושי עם האישה לא חייב לנבוע מאישיותה או מהתנהגותה והוא יכול להיות קשור בהתאהבות באישה אחרת, במניעים רומנטיים.

לאור זאת, מביא בעל המנחת חינוך דעה מרתקת שונה ואלו דבריו:

"עיין במשנת חכמים בשם מהר"ם יפה דדין גירושין שתהיה מותרת לעלמא הוא רק במגרש מחמת שנאה ככתוב בתורה "והיה" וגו'.

אבל אם מגרש מחמת אהבה כגון כדי שלא תזקק ליבום אסורה לעלמא. רק אם מת אין זקוקה ליבם" (מנחת חינוך מצוה תקעט, ז).

הדעה הייחודית הזו של מהר"ם יפה היא, שכפי שעולה מן המשנה בגיטין, הבעל צריך למאוס באישה כדי שהגירושין יהיו בני תוקף. אם הבעל נותן לאשתו גט מתוך אהבה אליה ומתוך דאגה לה, הגירושין לא תופסים. דוגמאות לגיטים כאלה שנכתבו מתוך אהבה אנחנו מכירים מן המשנה במסכת גיטין. היו מצבים שבהם בעל ידע שהוא נוסע לתקופה ממושכת ולא ידע אם יחזור לביתו. המסע הזה היה יכול להפוך את אשתו האהובה לעגונה. במצב כזה מתוך אהבה היה הבעל כותב לאשתו גט. כך גם כשהבעל ידע שאם ימות, אשתו תצטרך להתייבם לאחיו השנוא או לאחיו הכופר וכיו"ב, גם אז יכול היה לגרש את אשתו כדי שתהיה גרושה ולא אלמנה ולא תזדקק לייבום. הגיטים הללו, אומר המהר"ם יפה, אינם עולים בקנה אחד עם מה שמתואר בתורה. מה שמתואר בתורה הוא בוודאי גירושין מתוך שנאה. לגירושין מאהבה אין תוקף (כמעט).

המהר"ם יפה קרא את הפסוק כפסוק שמתאר מעשה של שילוח וגירוש, מעשה שאין בו קירבה וחיבה. כמובן שדעתו נדחתה וכבר המנחת חינוך מעיר: "וכל החכמים חולקים על זה" (שם).

אולם, הנקודה המעניינת שעולה מדבריו היא ביחס לשאלה -עד כמה התיאור של התורה הוא סיפורי וממנו אנו דולים רק את העקרונות המשפטיים ועד כמה אנחנו לוקחים כל פרט ב"סיפור" בחשבון להלכה?

השאלה הזו צפה בהקשרים ובמצוות רבות אחרות. האם דברים כהווייתם או לא? עד כמה יש לקרוא את המצוות שיש בהן פרטים מרובים כדין שרק מסופר בדרך קזואיסטית ועד כמה יש להתייחס אל המצווה על כל פרטיה כמחייבים? השאלה הזו היא שאלה בפרשנות הפסוקים ובדרשתם (ראו למשל המחלוקות בסנהדרין מה ע"ב). דא עקא, שתמיד השאלה הטכנית כביכול, הדרשנית והפרשנית, קשורה בקשר עמוק עם הבנה יסודית ועיון תיאורטי בנשוא הדיון.

גם בהקשר שלנו, פרשת הגירושין, אין ספק שהמחלוקת המרתקת קשורה בקשר הדוק עם שאלה פילוסופית יסודית. לדעה הרווחת, גירושין הם כמו מספריים- הם דרך לצאת מנישואין כובלים ומזיקים גם אם מתוך אהבה ומנישואין בכלל. ואילו לדעת המהר"ם יפה, הגירושין הם החותמת לסיום הקשר ורקבונו- והם ביטוי לטיב הקשר בין בני הזוג ובמקום שיש אהבה אין גט.

(כי תצא תשפ"ג)