העם צועד על קיבתו

אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקני (נפטר ב-1970 בגיל 62), שנחשב לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, זיהה חמש רמות של צרכים, שאותם חותר האדם לספק לאורך חייו, והעמיד אותם כפירמידה. בבסיס הפירמידה הוא מיקם את הצרכים הפיזיולוגיים: שינה, אוכל, שתייה, אוויר לנשימה וכדומה. סיפוק צרכים אלה צוין כקריטי וקודם לסיפוקם של צרכים אחרים.

ברמה השנייה של הפירמידה מוקמו צורכי הביטחון, כמו הצורך בקורת גג, בביטחון תעסוקתי, בריאותי וכדו'. ברמה השלישית נמצאים הצורך בהשתייכות חברתית והצורך לאהוב ולהיות נאהב. שלב זה נקשר עם גיבוש הזהות העצמית. הרמה הרביעית עניינה הצורך בהערכה ובהכרה חברתית. הרמה החמישית והאחרונה, ראש הפירמידה, היא הצורך במימוש עצמי, חתירתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו (מבוסס על הערך 'אברהם מאסלו' בוויקיפדיה).

מבט במשמעות המזון עבורנו ובמנהגי האכילה האנושית, מגלה כי העיסוק במזון מוצא לו ביטוי בכל שלב משלבי הפירמידה. אנו אוכלים כי אנו רעבים, אך גם קונים אוכל בכמות שתסייע לנו לשרוד מצור ולוקחים קצת צידה לדרך, שיהיה. אנו אוכלים, על פי רוב, בחבורות ומקיימים חגים ושיח רגשי סביב שולחן האוכל. אנו מצפים למחמאות על האוכל שהכנו/הבאנו, מקפידים על אירוח אסתטי, ומזהים בהכנת ארוחות גורמה ביטוי למימוש עצמי.

במצבי מצוקה ומשבר, ובוודאי גם בימי מלחמה, יחסנו אל המזון עובר לא אחת הקצנה –חוסר תיאבון כללי עד הרעבה עצמית הכרוכים בדאגה, באשמה ובחרדה, ולחלופין הגברת צריכתו במה שמכונה "אכילה רגשית" – אכילה שאינה מבוססת על חסך פיזיולוגי אלא ממלאת חסך פסיכולוגי וכאב.

בתרבות המערבית 75% מהמזון שאנו צורכים מקורו ברצון לטשטש חוויה של פגיעה בתחושת הביטחון, בדידות, משבר רומנטי או תעסוקתי ותחושת כישלון ואי-ודאות.
גל המזון שאנו מלעיטים בו את חיילינו בעת המלחמה, מסמל את צרכינו הרגשיים. זו דרכנו כהורים וכאוכלוסייה אזרחית להעניק הזנה, לבסס ביטחון, לבטא אהבה, שייכות והערכה לחיילים, וגם לממש את ערך הערבות ההדדית שבו אנו מאמינים. געגוע "לאוכל של בית" הינו שם קוד, דרכו מבטאים אהובינו הרחוקים את השפע הפיזי והרגשי שאנחנו מהווים עבורם.