מגילת העצמאות- הברית והיעוד האמתי

בפרשת השבוע מוזכר מעמד ה'הכרזה' המכונן הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, לקראת הקמת הממלכה של העם היהודי בארץ ישראל 

בחודשים האחרונים הייתה עדנה ציבורית לדגל ישראל שנישא ברחובות בגאון, ולמגילת העצמאות ששנים רבות לא זכתה לתשומת לב ציבורית רבה כל כך.

דגל ישראל הכחול לבן שהגה הרצל, כזכר לפסי הטלית והתכלת, ועליו סמל מגן הדוד שבמשך דורות רבים היה הסמל היהודי של בתי הכנסת וכסמל המבדל את היהודים משאר העמים. סמל זה מצטרף לסמל של מדינת ישראל – מנורת המקדש שבירושלים.

מגילת העצמאות היא מסמך הצהרתי מכונן, שנועד לרגע היסטורי חגיגי, למעמד של 'הכרזת המדינה', ע"י נציגי הישוב היהודי (שמונו ולא נבחרו בבחירות דמוקרטיות), לנס שהתחולל לאחר אלפיים שנות גלות, שבהן העם היהודי שרד, למרות אינספור ניסיונות לכלותו ולגרום להתבוללותו. זהו מסמך חיוני המבטא את תקומתו של העם היהודי ומעבר שלו ממעמד של קהילה למדינה ריבונית, ואת החלת הריבונות המדינית שלו על הארץ מיד עם תום המנדט (במגילה גבולותיה של המדינה הם עפ"י 'תוכנית החלוקה' משנת 47).

בניגוד למה שנאמר עליה לאחרונה, אין בה כל סימנים המעידים שכותביה התכוונו שהיא תשמש כ'חוקה' קונסטיטוציונית למדינה שעתה נולדה. ובוודאי שלא לתת לה מעמד משפטי עודף על החלטות ה'אסיפה המכוננת' של נציגי העם. אדרבא, היא מזכירה שה'חוקה' על פיה יתנהל השלטון תיקבע בהמשך, דבר שלא קרה עד היום.

 המגילה נוסחה סופית על ידי דוד בן גוריון, נכתבה על קלף משורטט, שיריעותיו תפורות זו לזו בכוונת מכוון, כדי שתהיה דומה לספר תורה! במגילה 18 פסקאות, בהן מוזכרת המילה 'יהודי' בהטיות שונות, עשרים ושתיים פעמים, ואף לא פעם אחת המילה 'דמוקרטיה'. בכוונת מכוון. היא מגדירה את 'מדינת ישראל' כ'מדינה יהודית', ללא תוספות!: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". היא מזכירה, אזכור בודד, שהמדינה תקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה, ומבהירה שמקור ההשראה של ערכיה של המדינה יהיה 'חזונם של נביאי ישראל': "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". 'חזונם של נביאי ישראל' מפורט בתנ"ך שאותו ידע בן גוריון בעל פה, כולל בין יתר עקרונות המוסר והצדק, המושתתים על האמונה היהודית, את שמירת השבת והמצוות, במיוחד במרחב הציבורי, מניעת נישואי תערובת, ועוד. האם לכך מתכוונים אלה המבקשים להפוך אותה ל'חוקת' המדינה?!

בפרשת השבוע מוזכר מעמד ה'הכרזה' המכונן הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, לקראת הקמת הממלכה של העם היהודי בארץ ישראל. מעמד שבו התכנס כל העם, כאיש אחד, ערב הכניסה לארץ: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט ט).

תכליתו של המעמד היתה: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים" (שם יב). בכך נקבע גם היעוד הלאומי הייחודי.

המעמד הזה כלל גם 'כריתת ברית מחייבת'. לא רק מה מקבלים אלא גם במה מתחייבים: "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ד' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (שם יא). במעמד זה הבטיח משה לעם על פי הקב"ה, שכל עוד ישמור העם את הברית יזכה שממלכתו בארץ תתקיים ותשגשג, ואם חלילה הברית תופר הוא יוגלה מן הארץ. הייתה בו גם הבטחה שאם יתקנו את אשר עוותו, ישובו לארץ בכוחות מחודשים, מכל הגלויות, יפריחו את שממונה, ויזכו בה לשגשוג רוחני: "וְשָׁב ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (שם ל' ג').

במעמד זה התחייבו ישראל בערבות ההדדית מוחלטת בין כל חלקי העם, ללא תנאי. (רש"י שם פס' כ"ט).

הברית כללה גם את כל הדורות הבאים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וגו'. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם וגו'. וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם יג).

המעמד נחתם ב'חרות' הבחירה החופשית והקריאה ליחיד ולעם לבחור בחיים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע וגו' וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (שם טו).

(ניצבים וילך תשפ"ג)