הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לפני כחודשיים, קיימתי בניו יורק מספר פגישות עם פרופ’ סטיב פיין. באחת מהן סיפרתי לו שבחג חנוכה התארחתי בבית מלון בישראל. בלובי התכנסו אורחי המלון חילונים, דתיים, עולים חדשים, ספרדים ואשכנזים, אנשי שמאל וימין, מגוון רחב של החברה הישראלית. על אף הפערים, משהו אחד איחד את כולם: הדלקת נרות חנוכה. שאלתי אותו: האם א-לוהי החילוני, א-לוהי החרדי וא-לוהי העולה החדש הוא אותו א-לוהים? הוא השיב: "כולם, חרף השוני, מתכוונים לאותו א-לוהים", והסביר: "הגוי שמביט מבחוץ ורואה את כולם כיהודים, לתפיסתו כשהם אומרים 'א-לוהים', הם מתכוונים לאותו א-לוהי ישראל".
תשובה זאת חיזקה את מה שאני טוען כל הזמן: צבע עורו של אדם איננו זהותו, אלא אמצעי זיהוי חיצוני. בדומה לכך, גם שמו של האדם איננו מגדיר את מהותו. האדם הוא שמעניק משמעות לשמו ולצבע עורו. לכן, צבע עור הוא חלק ממאפייני הזיהוי ולא הזהות עצמה. לצערנו, בני אדם נוטים לראות תחילה את צבע העור, לפני שהם רואים את האדם עצמו, את פניו ואת עולמו הפנימי.
וכך מצאתי את ההבחנה הזאת בין זיהוי לזהות אצל פרופ' אבי שגיא: "פעולת ה'זיהוי' עוסקת בשאלה איך בני האדם נתפסים בעיני אחרים. זהו תהליך חיצוני שבו הזולת הופך למושא למזהים, וקולו לא נשמע. לעומת זאת, 'זהות' היא בראש ובראשונה סיפור החיים הממשי של האדם…".
בעידן הנוכחי, קשה להפריד בין השניים. השאלה הגדולה היא: מהי המציאות? האם היא מה שאנחנו מספרים לעצמנו, או שיש מציאות אובייקטיבית מחוץ לתודעה שלנו? יש את מה שמתרחש בפועל, ויש את הדימויים שאנו יוצרים לעצמנו, תוך מתן לגיטימציה למעשינו באמצעות הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. מתי אנו מספרים לעצמנו את הסיפור דרך עדשת ה"זיהוי", ומתי אנו ממשיכים לספר אותו דרך עדשת ה"זהות"? זו שאלה כבדת משקל.
גם בתקופת השואה נחשפו פערים דומים. היו יהודים שהתבוללו, אחרים שינו שמות, עברו ניתוחים אסתטיים, ויש נשארו חרדים – כל אחד לעצמו. בעיני היטלר, כולם היו יהודים. הזיהוי החיצוני גבר על כל הבחנות פנימיות. זו דוגמה כואבת לכוחו של הזיהוי לעומת הזהות.
עברו יותר מ- 20 שנה מאז ההתנתקות מרצועת עזה. לירז אקסלרד כתבה: "המחנה הלאומי רצה סיפור שואה שימנע מחשבות על החזרת שטחים. התקשורת רצתה דרמה; השלטון דיבר במונחים של מבצע צבאי מוצלח; אזרחים לא משויכים רצו הקלה; ההורים קיוו שהחופש יסתיים". אותו אירוע היסטורי התפצל להמון נרטיבים, וכל צד ראה מציאות שונה. ובכל זאת, הייתה מציאות שקרתה בפועל. אך הזהות והזיהוי סביבה שונים בתכלית.
סיפור נוסף על דמות היסטורית מרתקת – אלדד הדני – שהתרחש בתקופת הגאונים במאה התשיעית. 'עלי יסיף' כותב: "בשנת 880 לערך הופיע בקהילת קיירואן יהודי שחום עור וקטן קומה בשם אלדד, שטען כי הגיע משבט דן, אחד מעשרת השבטים האבודים, והביא עמו מסורות עתיקות והלכה קדומה". אלדד הדני סיפר איך הגיעו בני שבט דן לארץ כוש. לדבריו: "היינו בתחילה בארץ ישראל, יושבי אוהלים, גיבורי חיל. כשעמד ירבעם בן נבט והחטיא את ישראל, נחלקה מלכות בית דוד. נקבצו השבטים להילחם עם רחבעם ובני יהודה. אמרו בני דן: בחיי ראש אבינו אין אנו עושים מלחמה עם אחינו, ולא נשפוך דמם במקום זאת, עזבנו את ארץ ישראל, עברנו למצרים, ומשם לנהר פישון לארץ כוש".
היחס אליו במסורת הרבנית היה אמביוולנטי, ייתכן בשל מראהו, בשל המסורות שהביא עמו, או בשל החשש מהשונה. שוב אנו רואים את ההבחנה החשובה בין זיהוי לזהות, בין פחד לאהבה, בין עולם ההרגלים שלנו למציאות שהיא מחוץ לעולם התודעה שלנו. סיפורו של אלדד הדני ותשובתו של סטיב פיין משקפים את המציאות המוכרת גם היום, אבל בעיקר את האתגרים העומדים בפנינו. איזה סיפור אנחנו בוחרים לספר לעצמנו? והאם אנחנו מוכנים לעשות ויתורים כדי למנוע מלחמת אחים?
זהות אמיתית נוצרת כאשר אנו שולטים בסיפור שלנו ולא רק מגיבים לאופן שבו מזהים אותנו מבחוץ. הבחירה בידינו: להמשיך להיאחז בזיהויים חיצוניים שמפרידים בינינו או לחפש את הזהות המשותפת, את הגרעין שמחבר בין חילוני לדתי, בין ותיק לעולה חדש, בין שמאל לימין. כי על אף השוני הגדול, יש נקודה אחת שמחברת בין כולנו ואותה אסור לנו לשכוח אבל בעיקר לחפש אותה בנרות. שם, במפגש הזה, נמצא את החוסן האמיתי שלנו כחברה.
