יעקב ספוקויניכשיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מבהיר להם את השקפתו על תפקידו בעולם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. עַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים…" [מה- ד – ח]. שלוש פעמים מופיעה המילה שליחות, על מנת להדגיש את מה שבעיני יוסף הוא הדבר החשוב בחייו. הנער שנשלח לאֶחיו הגדולים במצוות אביו ונמכר לעבד, סלח להם על חטאם והפך למבוגר האחראי במשפחתו. המילה 'מכירה' הוחלפה במילה 'שליחות'. יוסף חי חיי שליחות והבין כי יש לו תפקיד היסטורי חשוב לדאוג לאנושות בכלל ולמשפחתו בפרט, ולהצילם מרעב. מעתה הוא גם המנהיג של משפחת יעקב- ישראל, והוא רואה בעצמו כמי שמופקד על חייהם ועל רווחתם.
יוסף איש רוסהיים, הידוע בכינויו יוסלמן, [1478 – 1554] שחי במחוז אלזס, חש אף הוא תחושה של שליחות בכל ימי חייו. יהודי אלזס כמו כלל יהודי ארץ גרמניה סבלו מרדיפות שונות ומשונות. משריפת ספרי הקודש ועד עלילות דם מופרכות, שהפילו חללים רבים.
יוסלמן, היה נצר למשפחתו של רש"י וכבר בצעירותו נאלץ לנדוד עם משפחתו בעקבות עלילה שהעלילו על אביו גרשון. האזור כולו הורכב מנסיכויות שונות, שהרכיבו את מה שֶכוּנָה אז, 'מלכות רומי הקדושה'. בראשית המאה ה-16 נאלצה הכנסייה הקתולית לכונן רפורמה דתית כתגובה לעלייתם של הפרוטסטנטים. היריבות הקשה בין שני פלגי הנצרות יצרה תחרות של שנאה – מי יציק יותר ליהודים. למרבה הצער, נעזרו שונאים אלה מדי פעם במומרים. אחד מהם, יוהנס פפרקורן היה שותף לעלילה אנטי תלמודית. פפרקורן הציג עצמו כידען בשעה שטען כי התלמוד מכיל דברי שטנה נגד הנצרות ולפיכך יש לשרוף את כל ספרי הקודש של היהודים. הוא הצליח לשכנע את הקיסר קרל החמישי להוציא צו המורה לאסוף את כל ספרי הקודש של היהודים. פפרקורן יבדוק את הספרים, והוא לבדו יחליט אלו מהם יש לשרוף. הראשונים שספריהם הוחרמו היו יהודי קהילת פרנקפורט. בתמורה לביטול הגזירה דרש פפרקורן מיהודי העיר סכום דמיוני שלא יכלו להשיג.
jehyun-sung
רבי יוסלמן התגייס לעזור. הוא פנה לנסיך אוהד היהודים, אוריאל פון-גמינגן ממיינץ, לעזור בהפרכת העלילה. אלא שאוריאל טען שהחרמת הספרים אירעה באזור שאיננו נתון למרותו. נדרשה תחבולה כיצד לשכנעו להתערב. לכן, התחפש יוסלמן לנוצרי ופיתה את פפרקורן להרחיב את הצו גם לקהילת מיינץ, שם, אמר לו, גרים יהודים עשירים והוא יוכל לסחוט סכום כסף נאה יותר מהיהודים. פפרקורן נפל בפח ועשה כדבריו. החרמת הספרים במיינץ אִפשרה לנסיך אוריאל לפעול לטובת היהודים. יוסלמן טען בפניו כי פפרקורן כלל איננו בקיא בתלמוד. הוא יעץ לנסיך להזמין אליו את פפרקורן ולעמוד על טיבו. לצורך זה פרס לפניו כדוגמה את הסוגייה 'היזק שאינו ניכר' והנסיך שינן היטב את הסוגייה. כשהזמין הנסיך את פפרקורן, שאל אותו אודות הסוגייה. פפרקורן העמיד פנים כבקיא, אך ערבב בין המונחים השונים. לנסיך אוריאל זה הספיק כדי להיענות לבקשת יוסלמן להעלות בפני הקיסר בקשה, כי לא פפרקורן ישפוט את ספרי הקודש אלא המלומד הנוצרי יוהן רויכלין, שהיה ידוע כאוהד ישראל ושלט בעברית. אוריאל שכנע את הקיסר להוציא צו ביניים האוסר לשרוף את הספרים עד לבירור. יוסלמן נסע לפגוש את רויכלין ושכנע אותו להסכים לקבל עליו את התפקיד, אם יבקש זאת הקיסר.
הקיסר עצמו היה אמביוולנטי כלפי היהודים. מחד גיסא, הנהיג אינקוויזיציה נגד היהודים בארצות השפלה. מאידך גיסא, הייתה לו סימפטיה מיוחדת כלפי יוסלמן. הקיסר הקים ועדה של מלומדים נוצרים וכלל בה גם את רויכלין. כל חברי הוועדה, מלבד רויכלין, פסקו לשרוף את הספרים. יוסלמן נזעק אל הקיסר והמשיל משל, למה הדבר דומה, להתייעצות רפואית בין אנשים כאשר רק אחד מהם רופא. למי יש לשמוע?. הקיסר השתכנע וביטל את הגזירה. יוסלמן התמנה בידי הקיסר לנציג כלל יהודי גרמניה והצליח לבטל גזירות רבות כשליחם הנאמן.
Yaakovspok1@gmail.com
