על הרצל

לא מובטח שמימוש השעה והתפקיד יהיה גלוי לבעליו בחייו

אבות ד', ג' 

"הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם" (אבות ד', ג').

בנימין זאב הרצל הִווה עבורי סמל ומקור הערצה. כבת לדור ראשון בארץ, אליה עלו הורי מארה"ב ומגרמניה ובה נפגשו, חונכתי על ברכי הציונות, אסירת תודה למי שחזונו ומימושו אפשרו לי להיוולד. דמותו של הרצל נדמתה לי רבת הוד והפער בין חייו האישיים ומותו המוקדם, למפעל חייו, העציב אותי, אך נדחק לשולי הפאתוס, הסיפור הגדול, של המנהיג וחוזה המדינה.

בבגרותי נחשפתי לספרו של סטפן צוויג – "העולם של אתמול", המשרטט לאורך עמודים ספורים, בעדינות רבה, את האיש ואת המורכבות בה חי, אף במישור החזוני. בעוד רעיונותיו זכו לבוז ודחיה במגרש הביתי שלו – וינה, הם אומצו בחום ובהתלהבות על ידי יהודים בני מזרח אירופה. תיאור הלווייתו של האיש, הותיר בי חותם ותובנות: מימוש השעה והתפקיד, אינו פסיבי ולא מובטח שיהיה גלוי לבעליו בחייו. ואף על פי כן, נוע ינוע – מחויב למימוש תכליתו!

"יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לוינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב והמזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה ובפני כולם אימת הבשורה הרעה. מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה וינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד… רבים פרצו פתאום אל ארונו, בוכים, צועקים, מקוננים… הסדר הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי שלא ראיתי מעולם בשעת קבורה ולא שבתי לראותו מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם המיליונים, ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח מחשבתו" (צוויג, עמ' 94).

הרצל היה איש נכון בזמן הנכון. אדם שפעל באקטיביות למימוש "שעתו" ותרם לכך שלמדינת ישראל יוחזר ויימצא, מקום.

לתגובות: naomieini1@gmail/com

(ראש השנה תשפ"ג)