אבות ד', ד'
"רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם".
שלוש מילים תפסו את תשומת ליבי, בקריאה ראשונה של המשנה: "תִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה". מהי ה"תקווה" המדוברת? ומה לה ול"רימה"?
מילון אוקספורד מבאר את משמעות המילה תקווה: א. תּוֹחֶלֶת, צִפִּיָּה לִדְבַר-מָה נָעִים וָטוֹב, מלווה בהַרְגָּשָׁה כִּי הוּא בּוֹא יָבוֹא, אֱמוּנָה בְּסִכּוּי שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם. ב. סוֹף, תַּכְלִית.
לאור פרשנויות אלה, נראה כי רבי לויטס נוקט באפשרות השנייה. ביודעינו שאנו בעלי תאריך תפוגה ובהינתן העובדה שסופנו כדרך כל בשר, ראוי שנהיה ענווים. הרימה, הנזכרת כאן, מהווה מעין "מיצג–חזותי", מעורר דחייה, יש לומר, של המכניקה הביולוגית לה אנו זוכים לאחר המוות.
אך הבה נתבונן שוב ברימה:
רִימָּה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב. מחזור חיי הזבוב מורכב מ-4 שלבים: ביצה, רימה, גולם ובוגר (זבוב). גודל הרימה נע בין 2 עד 12 מילימטר והיא חסרת רגליים. הרימה ניזונה בעיקר מבשר נגוע.
מרתק לגלות כי המדע המודרני ואף חכמת קדמונים, הכירו ומכירים את סגולותיה הרפואיות של הרימה: טבע הרימה לנגוס בעור נגוע, מבלי לפגוע ברקמות הבריאות. לפיכך, השימוש בה מאפשר ניקיון וחיטוי של פצעים פתוחים, מתאים מתים הסמוכים להם. מסתבר, כי טרם המצאת האנטיביוטיקה, ואף כיום, במקרים ייעודיים, רופאים נעזרים ברימות, בתהליך סטרילי כמובן… לצורך חיטוי מתאים נגועים. שימוש אחר ברימות נעשה בקרב חוקרי זיהוי פלילי, הנעזרים בהן לצורך קביעת שעת המוות (לא עלינו…). וישנו גם שימוש ברימות כפתיונות דיג ומזון לחיות מחמד, כמו ציפורים וזוחלים. (ויקיפדיה, ערך: רימה).
רבי לויטס איש יבנה ורַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא היו ככל הנראה תנאים בני הדור השלישי והרביעי. אמירותיהם הנזכרות במשנה, ספורות.
הקריאה לשפלות רוח – נקשרת במשנה עם הרימה. וכמו הרימה, טבעית, שפלה, פעולתה נסתרת וגלויה, כך גם אנו, בני האנוש: שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ – רִמָּה: יכולים לנתב את חיינו, חיי טבע, לשני סוגי תקווה: חידלון רוחני וחילול שם שמים או, לחילופין, לרפואה ולחיים.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(האזינו תשפ"ד)