סגולת החנוכיה

בשנה שעברה הציפה את הרשתות החברתיות "סגולת החנוכיה". בנר שמיני של חנוכה, כשכל הנרות דולקים, כותבים פתק עם משאלת הלב ומקפלים לתוך החנוכיה, מאחסנים אותה בחזרה בארון וכעת חיה- שנה אחרי כשמוציאים אותה, לא צריך לפתוח את הפתק, מספיק להסתכל במציאות ולראות את תוצאות הסגולה: התינוק שצורח בחדר השני שנולד אחרי שנים רבות של ציפיה או הבעל הצעיר שעומד לידך ומדליק נרות בחנוכיה שקיבלתם לחתונה.

חנוכה, כחג הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם, מסמל את האפשרות לנס פרטי -בזמן הזה. הסגולה מציעה ישועה לכל מי שחווה קושי; פוריות, זיווג, פרנסה וכל דבר אחר ממשאלות ליבו, ואפילו מצאתי שהיא סגולה לזרז את ביאת המשיח מתוך ראשי התיבות: מדליקין שמונת ימי חנוכה.

אני לא יודעת למה זה הופץ כך דווקא בשנה שעברה. אין לי נתונים ממרתפי הסייבר של צוקרברג. ההשערה שלי היא שמאחר והרשתות הולכות ומתחזקות, בשנה שעברה הרשת היתה חזקה מאי פעם, עד השנה כמובן, סתם הגיון פשוט. בכל אופן, הסגולה הופצה, הנרות הודלקו והפתקים נכתבו. חלקם עם הפסוק "מן המיצר קראתי.." שאמורים לכתוב מצידו האחד של הפתק וחלקם בלי, רק משאלת הלב עצמה, ביד רועדת. אחר כך, כהודיה, מפרסמים את הנס. בעידן הרשתות כמה קל לפרסם נס. כשאת קוראת עוד ועוד סיפורי נס זה עושה לך חשק. גם אם את לא בנאדם של סגולות, גם אם את אפילו מזלזלת בהן. אם לא תעשי, ולא תבוא הישועה- איך אחר כך תסתכלי על עצמך בראי? איך תגידי: "ניסיתי הכל. אני את שלי עשיתי", אם לא ניסית את הכל? אם לא עשית את סגולת החנוכיה? מה תגידי לעצמך? לאמא שלך? לקב"ה?

אני לא מזלזלת בסגולות, להיפך, יש בהן משהו מנחם ומרגיע, כשנמצאים בקושי, הלב מבקש מעבר לתפילות לעשות גם משהו טכני ופיזי. ככה אנחנו בנויים. אולי בגלל זה האמונה היהודית ותפיסת אלוקים היא לא רק רוחנית "רוח אלוקים מרחפת" אלא מעוגנת בכל כך הרבה מצוות מעשיות. לכן, אני חושבת שלעשות מעשה פיזי נותן לנו סוג של תחושת שותפות, אולי אפילו להחזיר מעט שליטה לידנו על דבר שמתעכב כל כך, מצער אותנו כל כך ולא נשלט כל כך. אפשר גם לומר שמי שעושה מעשה 'סתום' בעיניו ו'זורק את השכל' כמו שאומר רבי נחמן, מעיד על עצמו שהוא מוכן לשפע שמעבר לשכל, מעבר להבנתו.

כך או אחרת, כשהסגולות עובדות החוויה היא עילאית ואין דבר שאת רוצה יותר מלהודות, לפרסם את הנס ולהגיד לכל החברות שלך: "עשיתי ונושעתי"- זה היה ממש קל. אבל יש בסגולות גם צד מסוכן הפוך ומייאש, כשהן 'לא עובדות' התחושה הקשה מחריפה: הנה, יצאתי מגדרי, עשיתי מעבר להבנתי, השתמשתי בקלף האחרון, וגם הוא לא 'עבד'. יש שיגידו שהפתרון הוא לעשות את הסגולה אבל עם קריצת עין, עם 'רגל אחת בחוץ'; לא לשים את כל יהבך על הסגולה. יש יגידו שככה זה בטוח לא יעבוד, הסגולה 'תרגיש' שאת עובדת עליה, לא מתמסרת לחלוטין. ולא תרצה להתקיים.

בשנה שעברה, רגע לפני שהחנוכיה חזרה לארון החלטתי לשים בה פתק. והנה, כעת חיה, שנה אחר כך אני מוציאה מהארון את החנוכיה היפה שקיבלנו לחתונה, שהחתן הדליק בה נר שמיני בחתונה עצמה. הפתק שם אבל קר ומיותם והמשאלה שכתובה בו לא התגשמה. האם אני לא אאמין בסגולות יותר? האם אשקול את הציפיה מול האכזבה? לא יודעת, אני רק יודעת שעם סגולה ובלי סגולה צריך לא להפסיק להתפלל, לא להפסיק לעשות מעשים במציאות לקרב את הדבר שליבך חפץ בו. שימלא ה' משאלות ליבנו לטובה, אמן סלה.

(מקץ תשפ"ג)