על חילול ה'

אבות ד', ד'

"רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם".

דברי רבי יוחנן בן ברוקא קשים בתכנם ובמשמעותם. טענתו: כל המחלל שם שמים בסתר, עונשו יהיה גלוי. ועוד הוא אומר, שחילול שם שמים ייתכן, מלבד במזיד, גם בשוגג.

מהו חילול שם שמים? עשיית מעשים המבטאים, בעיני האדם או בעיני הצופה בהתנהגותו, זלזול בכבוד ה' ותורתו, ומעידים על כשל ופער מוסרי בין עקרונות הדת ליישומם במציאות בפועל. המחלל – מוציא ועוקר בהתנהגותו את המהות מאמונתו ודתו, משאיר שֵם, ללא שמים, קליפה ללא ליבה. משמעות המונח נקשרת עם "חלל" (ריק) ועם "חול" וחולין, בהסרת הקודש מקדושתו.

חיוניותו של אלמנט אקטיבי (עקירת המהות הרעיונית מהדת) במעשה חילול השם, אינה מתיישבת לטעמי עם עשייתו בשוגג, בטעות או בהיסח הדעת. יתכן כי השגגה, המתוארת בדברי רבי יוחנן בן ברוקא, נעוצה בעיוורון של המחלל וריחוקו הרוחני, המונעים ממנו לעמוד על מהות מעשיו ועל השלכותיהם – עומק החלל, שהם פוערים, בין האמונה לחיי המאמין, והרושם שלהם על העולם.

ביזוי של אדם או רעיון בהעדר קהל צופים החשוף למעשה המתריס, מציב מעין אוקסימורון. על ידי לימוד מן המילה הכתובה ברבים – "נִפְרָעִין", אבקש לטעון כי לכל מעשה ישנם עדים: המצפון, המורשת והערכים (לכל הפחות), והם אלו שייפרעו, בבוא העת, מן החוטא. אף שישנם מחללי שם שמים בסתר, אשר עוונם וקלונם אינם נחשפים לעיני כל לאורך כל מהלך חייהם. פעמים רבות, במעשה החילול עצמו, טמון עונשם: מעין כאב פנטום – כְּאֵב רְפָאִים. כתחושה המורגשת בחלק החסר (החלל) של איבר קטוע, כך כרוכה בחטא החילול קופת פנדורה, של ייסורי גוף ונפש. מוסר כליות או תחושת ריק גדול, תלישות ואבדן זיקה לַעצמי ולדופק החיים.

"מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ" – דברי רבי לויטס בתחילת המשנה, מונגדים ל"מחלל שֵׁם שָׁמַיִם", שמציין בן ברוקא, בכוונם את המבט האנושי מלמעלה למטה – כלפי האדמה, בה הנסתר (פקעת, זרע) הופך בעיתו ובזמנו לגלוי. והגאווה קמלה ונטמנת, מדי יום ביומו, ברגבי העפר.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(סוכות תשפ"ד)