עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל

קשה למצוא נקודות אור או נחמה בתוך ימי החשיכה הללו בהם אנו קוברים את מתינו בזה אחר זה. רק בחודש האחרון נרצחו- דליה למקוס באלון-שבות, אלמוג שילוני בתל אביב, ג'דעאן אסעד ושלום בעדני, שנרצחו בפיגוע הדריסה בתחנת הרכבת הקלה שמעון בירושלים, התינוקת חיה זיסל וקארן ימימה מוסקרה, שנהרגו בפיגוע דריסה קודם בתחנת גבעת התחמושת. ה' יקום דם כולם. לכך אפשר להוסיף את ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, יבדל לחיים טובים וארוכים. יותר מ-100 ישראלים נפצעו בחודשים האחרונים מטרור שיצא מהגדה.
ועם כל הקושי- ננסה למצוא מעט אור ונחמה.
מחילה על הדוגמא- אבל כל מי שזקוק לטיפולים משמעותיים בשיניו מכיר את התהליך ואת ההתנהלות.
זה מתחיל בכאב שיניים קטן, כאב מטריד שאתה מנסה להתעלם ממנו, משכנע את עצמך שזה יעבור. לוקח כדור נגד כאבים ומאמין שבזה העניין נגמר. כשהכאבים לא עוברים אתה מנסה להתחמק מלהתקשר למרפאת השיניים, משלה את עצמך שאם לא תתקשר אולי יקרה משהו בלתי צפוי והכאבים ייעלמו מעצמם. כשאין ברירה והכאבים מתגברים, אתה גורר את עצמך לרופא השיניים מתפלל שזה יסתיים מקסימום בסתימה אחת או שתיים. הרופא אכן עושה סתימה זמנית להקל על הכאבים, אבל מבקש לעשות צילום פנורמי של כל השיניים. אתה מנסה לדחות את הצילום ואומר לעצמך- מה יש כבר לעשות צילום, זה בטח שום דבר…אבל הכאבים חוזרים, ואתה הולך כמו ילד טוב לצילום, ואז הרופא מקרין לך על מסך גדול את הצילום, מסביר לך עד כמה המצב חמור, ושיש צורך לבצע כמה טיפולי שורש, וכמה עקירות, וכמה שתלים חדשים, וכתרים, וכל הסיפור הזה ייקח חודשים ארוכים של טיפולים, וביקורות, וצילומים ומדידות וחוזר חלילה. כדי להשלים את התמונה בדחילו ורחימו אתה שואל את הרופא כמה אמור לעלות כל העסק הזה, ולמשמע התשובה- הטלפון הבא יהיה למנהל הבנק, לבדוק אילו הלוואות ניתן לקבל כדי לממן את כל האופרציה הזו.
נכון. זה כואב. זה מתיש. זה יקר. אבל יש דבר אחד טוב בזה- אחת ולתמיד מטפלים בשורש הבעיה. לא מסתפקים יותר בעוד סתימה זמנית או הרגעה מקומית, אלא הפעם נכנסים לטיפול מקיף וכולל, שאמור לטפל בבעיה מהשורש, ולא לטייח אותה באקמול.
כמו בשיניים- ככה כנראה גם בחיים, ובמאבק על ארץ ישראל, מאבק בן אלפי ומאות שנים, שרק פושט ולובש צורה, אבל מגמתו ומטרתו אחת:
"כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".
זה הסיפור מאז ולתמיד. מול רצונם הזה של אויבינו לדורותיהם לא תועיל סתימה זמנית. ניסינו מדי פעם כל מיני הסכמים וחוזים כאלו ואחרים, ומתברר לנו שהדלקת רק מעמיקה ומתרחבת.
מעט הנחמה והאור שיש לנו בימים קשים אלו היא העובדה שהמציאות מחייבת אותנו לטיפול שורש בבירור זכותנו על הארץ, בעלותנו עליה, יחסנו להר הבית ולמקום המקדש, ערכינו היהודיים ואמות המוסר שלנו, והריבונות שלנו כמדינת העם היהודי.
אויבינו לא מניחים לנו יותר לטשטש את זהותנו. בדרכם הטרוריסטית הם מאתגרים אותנו לברר מי אנחנו, ומה אנחנו עושים כאן, מה זיקתנו למקום הזה ומה זכותנו עליו. הם מתריסים ושואלים את בני העם הנבחר- לשם מה שבתם לכאן אחרי 2000 שנה? כדי להקים עוד ליגת כדורסל, או לשלוח עוד שיר לאירוויזיון? מי אתם בעצם? ישראלים-אירופאים דוברי עברית שקצת מילקי בברלין מבלבל אתכם? או שאתם בני אברהם ושרה הקבורים בחברון- וילד לא עוזב את קבר הוריו גם לא תמורת מילקי בחצי מחיר בנכר.
התנהגות האומה הערבית, כולל ערביי ישראל, כלפי העם היהודי, משקפת מולנו כמו בצילום רנטגן פנורמי את מצבנו.
בעל כורחנו- מאלצים אותנו אויבינו לתת לעצמנו תשובות יסוד, שניסינו לחמוק מהן באשליה שהכל בסדר, חיה ותן לחיות, כולנו בני אדם, והחיים סבבה.
הבירור הזה כואב ונוקב. טיפול השורש הזה חודר עד בסיס העצם, אבל לפחות אתה יודע שזה דבר שהיה צריך להיעשות, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
ואולי עוד נקודת אור ונחמה קטנה שמצאתי בפסוק החותם את פרשת השבוע שלנו. על הפסוק המייחס לישמעאל וצאצאיו "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל".
יאמר בעל הטורים כך: " על פני כל אחיו נפל- וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק' לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".
אמן כן יהי רצון. (חיי שרה תשע"ה)