בתקופה זו רבים בעם ישראל מרגישים פגועים, נושאים איתם כאב שנגרם להם על ידי אחרים
המשנה במסכת יומא (פה ע"ב) אומרת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מי שפגע בחברו צריך לרצות אותו ולפייסו. ניסוח שונה מופיע במשנה במסכת בבא קמא (צב ע"א). המשנה עוסקת באדם שחבל בחברו ונדרש לשלם לו פיצוי. המשנה קובעת שלא די בפיצוי כספי אלא שיש צורך בבקשת מחילה: "אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה…" (בבא קמא צב ע"א). האם המחילה והריצוי הן מילים נרדפות או שמא יש להן משמעות שונה? נבחן סוגיה זו דרך סיפור יוסף ואחיו. סיפור המכירה של יוסף מסתיים בבקשת המחילה של אחי יוסף. הבקשה הזו מופנית ליוסף לאחר מות יעקב וקבורתו בארץ ישראל וכך נאמר: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם… וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, טז-כא).
בפסוקים נאמר שיוסף מנחם את אחיו, אך לא נאמר שהוא מוחל להם. וכך מפרש רבנו בחיי את הדיאלוג: "והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם… ואף על פי שהזכיר הכתוב: וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף… ואם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף".
רבנו בחיי סבור, שיוסף התרצה לאחים לאחר בקשת המחילה אבל הוא לא מחל להם. מה ההבדל, אם כן, בין מחילה לריצוי? ומדוע יוסף לא מחל לאחיו?
המעשה שעשו האחים כלפי יוסף היה נוראי. הם השליכו אותו לבור, גזלו את חירותו והרחיקו אותו מביתו. יוסף לא היה מסוגל למחול לאחיו אלא רק להתפייס איתם – המחילה היא מחיקת העבר ויוסף לא היה מסוגל למחוק את העבר ולמחול. מצד שני, יוסף הצליח להתגבר על רגשותיו ולהתפייס עמם על מנת לשמור על שלמות המשפחה.
אנו נמצאים בימים של פיוס ומחילה. ייתכן וישנם אירועים חריגים שבמהלכם נפגענו. מוטלת עלינו ההשתדלות להתפייס כאשר מבקשים את סליחתנו. דהיינו, לוותר לפוגע ולהמשיך לדבר אתו, ואם נצליח אפילו למחול לו, דהיינו, למחוק את הפגיעה כאילו לא קרה מאומה, הרי שזו תהיה עבודה משמעותית מאד. מדי שנה אנו משתדלים להתפייס עם אלו שפגענו בהם.
בשנה האחרונה נחשפנו למחלוקת שאינה בין יחידים אלא בין קבוצות שונות של העם. המחלוקת חשפה פצעים עמוקים והקיטוב בין חלקי העם השונים הלך והתעצם.
בתקופה זו רבים בעם ישראל מרגישים פגועים, נושאים איתם כאב שנגרם להם על ידי אחרים. קבוצות שלמות מימין ומשמאל מרגישות שנעשה להן עוול ושהפגיעה שהתרחשה מביאה כאב עצום. לפעמים הכאב הנוכחי פותח פצעים וצלקות מהעבר, מכל הצדדים, וקשה לאחות ולהתרצות. דומה שבעת הזו יש צורך בזהירות גדולה בהתבטאויות כלפי האחרים ולא חלילה להוסיף עוד פגיעה וכאב. אולם, האם נוכל להתפייס עם אלה שאנו חשים את פגיעתם בנו? האם נוכל להתפייס?
עלינו לזכור שמוטלת עלינו מצווה ללכת בדרכו של הקב"ה: מה הוא חנון ורחום, א-ל סולח, אף אנו. בימים אלו צריכים אנו למצוא את כוח הסליחה והמחילה. קיומן של תחושות כעס ופגיעה שנגרמו לנו על ידי אחרים מעידות על קשר וזיקה בין הקבוצות השונות שבעם. הכאב מעיד על קשר. אנחנו נפגעים ממי שקרוב לנו, ולכן הנכונות למחול הכרחית כדי שלא חלילה יתנתק הקשר ונתרחק אחד מהשני.
יהי רצון שנדע לסלוח – בעיקר לאלו שמציגים דרך אחרת ושונה מאיתנו, ובכך נזכה אנחנו עצמנו לסליחה ולכפרה.
(האזינו תשפ"ד)