בין יונה ליום הכיפורים

הבחישה בקושי ובמיאוס העצמי נכונה ברגעי החרטה הראשונים. אבל, האדם חייב לעבור את השלב של ההתבוססות בחטא לשלב של הווידוי

ספר יונה נע בין פנטזיה למציאות עד שכמעט מופרך לחשוב שהמסר המרכזי בספר הוא עצם האירוע והסיפור שבמרכזו. סיפור על דג שבלע אדם והקיאו מתיישב יותר, אם נאמר שהוא מביע רעיון מופשט. ממש כשם שכשאנו פוגשים בגמרא "פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה" (מנחות סט, א) אזי סביר שהאמוראים יותר משהוטרדו מהשאלה הריאלית של פיל שהסתובב בחצרם ובלע כפיפה, הם הוטרדו משאלת חוק שימור המהות. כלומר, בשאלה אם הכפיפה שנבלעה היא הכפיפה שנפלטה והאם ניתן לייחס לה אותם אפיונים. האם הכפיפה שהייתה טמאה בהיבלעה, נותרה טמאה גם כעת או שתהליך העיכול של הפיל הוא תהליך "מטהר"? כי מה שלפנינו אינו מה שהיה לפנינו. ניתן גם בסיפור הפיל להיתפס לשאלה הריאלית, אבל לעיתים תהיה זו טעות לחמוק מהסמליות ולדבר על הדברים כהווייתם.

כשאנו פוגשים בספר יונה בשיחה שבין יונה ליורדי הספינה האחרים אזי, מעבר לקיומו של דיון תיאולוגי מתון ושקול שכזה בשעת סערה וסכנה קיומית, ייתכן גם כאן שהשיחה היא סמל ומשל. ניתן להציע שהשיחה והדיון הם למעשה, הדים לחיבוטי הנפש הפנימיים של יונה.

במקרה של יונה, הפעלים, המעשים והדיבורים – כולם יחד מבטאים את התהליך הפנימי שיונה עובר, והניגודים הם תמונת מראה המחדדים ומנהירים את מצבו. הירידה של יונה לירכתי הספינה וההרדמות, מועמדים מול הפעלתנות של כל יושבי הספינה על הסיפון. הדמות של רב החובל האחראי והמוביל עומדת בסתירה גמורה לאדישות וחוסר העניין של יונה ולמיקומו הפיזי בסיפור ומדגישה את חריגות מצבו. השאלה ששואלים הנוסעים את יונה על זהותו "מאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה", היא שאלה שמתרוצצת במוחו של יונה. אולם, השאלה מוצגת בפי גויים ועובדי אלוהים אחרים. השאלה הזו, כשהיא מוצגת מנקודת מבט כל כך רחוקה, מציגה ליונה במלוא חריפותו את הפרדוקס של מי שמאמין בה' הירא את אלוקי השמים, שעשה את הים ואת היבשה, אך אינו מוכן לשחק את המשחק המתחייב מכך. הוא מעדיף להיות מוטל הימה. מרידה ללא כפירה.

אפשר לומר רבות על המצב של מרידה מתוך הכרה, על הטריוויאליות של העבירה הנעשית דווקא מאידיאלים. עבירה הנובעת מן המחשבה שהמציאות מזמנת לנו מקרים שהקב"ה אינו מבין אותם לאשורם. אולם, ברצוני להתייחס דווקא לחשיבותה של השיחה, הדיון הפנימי והליבון המילולי כחלק מתהליך השינוי והריפוי של יונה.

פרנאקל, בספרו האדם מחפש משמעות, מתעד ומנתח את מצבם הנפשי של "בוגרי המחנות" מתוך חווייתו האישית. בין השאר הוא מתאר כיצד באחד הימים כשגבר סבלו והוא מצא את עצמו כואב בגלל הרטיבות בנעליו, עומד בטור ארוך ומהרהר בשאלה מה יאכל הערב, וכמה מנות תחולקנה, אם יחליף את הסיגריה שלו במנת מרק וכיצד עליו להתנהג כדי להתחבב על מי שחייו תלויים בו, עד שבשלב כל שהוא הוא מואס במחשבות הללו שכולן עוסקות בעניינים טפלים לחלוטין וכדי לרפא את מצבו הוא משלח את מחשבותיו לעולם אחר ומדמיין את עצמו באולם הרצאות נעים ומואר מרצה על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז. לפתע כל הקשיים שלו נעשו אובייקטיבים. נתונים למדידה מדעית ולעיון. התהליך הנפשי שהוא עצמו עובר באותם רגעים הופך להיות מושא לשיחה. לתיאור קר הכולל את ניתוח הסיבות והצעת מסקנות. הוא מזכיר שם את דברי שפינוזה "ריגשה שהיא סבל, פוסקת מלהיות סבל כשאנו מציירים לנו אותה בתמונה ברורה ומדוייקת" (עמ' 95-94).

הדברים הללו נכונים גם ביחס לסבל שאנו סובלים מן החטא. הבחישה בקושי ובמיאוס העצמי נכונה ברגעי החרטה הראשונים. אבל, האדם חייב לעבור את השלב של ההתבוססות בחטא ולעבור לשלב של הווידוי. של הליבון הפנימי. של העמדת הדברים על דיוקם. ברירת הסיטואציה והשמת הדברים בהקשר רחב יותר. אולי כמו שכל פסיכולוג מתחיל יודע, אחרי הדיבורים נמשכת החוויה. ניתן לעבד את חוויית החטא מחדש לעקר ממנה את המימד המחטט והמשתק ולהפיק ממנה הכרה והבנה.

(האזינו תשפ"ד)