האם המנהג לצאת מבית הכנסת ב'יזכור' נכון?

החשש כאילו הנוכחות של מי שהוריו בחייו בעת אמירת הזכרת נשמות היא בבחינת "עין הרע" או פתיחת פה לשטן, הוא רעיון מיותר ומזיק

לפני כמה שנים שוחחתי עם אישה צעירה, שסיפרה לי ברגע של גילוי לב על חוויה קשה שהיא חווה בבית הכנסת כמה פעמים בכל שנה – "ארבע פעמים בשנה, אני מרגישה איך ברגע הכי קשה, כל הקהילה מפנה לי עורף ומשאירה אותי לבד".

אותה אישה התייתמה בילדותה, ותיארה מה היא מרגישה בחגים – ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בפסח ובשבועות בזמן תפילת "יזכור". המנהג שפשט בבתי כנסת רבים הוא שבית הכנסת מתרוקן מכל אלו ששפר גורלם ולא חוו שכול קרוב. מאז שהיא פקחה את עיניי לחוויה הזו, שמעתי תחושה דומה מעוד אנשים ונשים רבים, בעיקר כאלו שחוו שכול בגיל צעיר. אמנם שמעתי גם כאלו שדווקא שמחים מהתרוקנות בית הכנסת שמאפשרת להם פרטיות והתייחדות עם זכר אלו שאינם, ואף על פי כן חקוקה בלבי עוצמת הכאב של אלו שהדבר כואב להם מאד.

זאת ועוד, כל מהות בית הכנסת הוא בהיותו מקום לתפילה בציבור. מי שמעוניין בפרטיות יכול ומוזמן להתפלל בביתו (כמדומני שאין עניין במנהג אמירת "יזכור" לעשות זאת דווקא במניין). נסו לדמיין לרגע אילו חלילה בצפירה ביום הזיכרון, רק מי ששכל קרוב מדרגה ראשונה יעצור לדקת דומיה בשולי הדרך וכל מי שאינו בן למשפחה שכולה, ימשיך לנסוע בכביש כאילו כל הסיפור הזה לא נוגע אליו. הרי היינו רואים במצב זה חוסר רגישות קיצוני, פגיעה קשה בזכר הנופלים ופגיעה חמורה במשפחות השכולות. צריך להודות ביושר שהמנהג לעזוב את בית הכנסת רגע לפני הזכרת הנשמות, דומה להפליא למחשבת העוועים להתעלם מהצפירה של יום הזיכרון.

המנהג לצאת ביזכור, הוא לעניות דעתי אמונה טפלה ותפלה. החשש כאילו הנוכחות של מי שהוריו בחייו בעת אמירת הזכרת נשמות היא בבחינת "עין הרע" או פתיחת פה לשטן, הוא רעיון מיותר ומזיק. גם כך מרגישים לא מעט אנשים שחוו אובדן כאילו הקהילה מתייחסת לאסונם כמחלה מדבקת. כעת הם מקבלים לכך ממש אישור רשמי.

הזכרת נשמות אמורה להיות רגע משותף של חיבוק וחיבור, לא רגע נפרד של פיצול וריחוק. האמונה התפלה הזו, לא צריכה להיות מה שמעצב את הקהילות ואת בתי הכנסת שלנו.

יתרה מזאת – אמירת הזכרת הנשמות הפרטית אורכת בקושי שתי דקות. אחריה נאמרת הזכרת נשמות לחללי צה"ל ולקדושי השואה, אך נחיל האנשים שיצאו מבית הכנסת יישארו בדרך כלל לפטפט בחוץ למשך זמן ארוך ויפסידו את ה"יזכור" הציבורי.

נכון שראוי לדבוק במנהגי אבותינו וסוד קסמה ועוצמתה של המסורת היהודית הוא בכך שיהודים הקפידו על מנהגים ומסורות גם כשהם היו משוללות הגיון וגם כשמקורם היה לעתים מפוקפק, ועם זאת, אין לקדש מנהגים שוליים בקדושה מוגזמת במצב שבו הם יוצרים מציאות אבסורדית או פוגעים ממש בזולת ובתפילה עצמה. דומני שהמנהג לצאת ביזכור, עונה בדיוק לקריטריון הזה – הוא גורם לפגיעה באותם שהקהילה כביכול מפנה להם עורף, והוא גורם לרבים להחמיץ חלק ניכר מהתפילה באמירת היזכור הציבורי ולפעמים גם בחלק מתפילת מוסף, עבור המרבים בשיחה המאחרים לחזור לבית הכנסת.

אין ספק שתפילות הימים הנוראים והחגים ארוכות מאד ואני יכול להבין את מי שזקוק לרגע להתאוורר. מי שזקוק להפסקה בתפילה הארוכה מוזמן לצאת לפני או אחרי, אבל בזמן אמירת הזכרת הנשמות ראוי ונכון להישאר בבית הכנסת. מי שזכה שהוריו ואחיו בחיים, יגיד יזכור על סבתא, על הדוד, על חבר, על חללי צה"ל או אפילו יעמוד לרגע בדממה ויכבד בכך את כאבם של חבריו וחברותיו לקהילה. אפשר לומר פרק תהלים, אפשר ללחוש תפילה אישית. אבל אל תצאו ב"יזכור"!

(האזינו תשפ"ד)