יעקב ספוקויניהגמרא במסכת מגילה [טו:] שואלת: מה ראתה אסתר שזימנה את המן למשתה? ולא למשתה אחד אלא לשני מִשְתִים? לגמרא ברור שאסתר טמנה פח להמן, ולכן מבררת מנין למדה אסתר תכסיסים אלה ומה בדיוק תכננה לעשות.
"רבי אליעזר אומר פחים טמנה לו שנאמר (תהלים סט, כג) 'יהי שלחנם לפניהם לפח'… ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך, קנאתו בשרים = רצתה לעורר את קנאתו של המלך. רבה אמר (משלי טז, יח) 'לפני שבר גאון' = שהמתגאה סופו ליפול". וישנם עוד רעיונות. הסיכום של הגמרא מובא מפי אליהו הנביא שהתגלה לרבה: אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר ועבדא [= כמו מי ראתה אסתר ועשתה?] הכי א"ל ככולהו תנאי וככולהו אמוראי = כל מה שנאמר פה עלה בדעתה. הסביר זאת אבי מורי זצ"ל: בשלושת הימים שאסתר צמה, היה לה הרבה זמן לחשוב, ולכן הגיוני שחשבה על כל השיקולים המוזכרים כאן.
כאמור, אחד הטעמים – 'לפני שבר, גאון'. רבים מהאנטישמים התגאו בשנאתם לישראל ונתקיים בהם מה שכתוב בגמרא בגיטין [נו:] "כל המֵיצֶר לישראל נעשה ראש", כל מי שיוצא נגד ישראל עולה לגדולה ואח"כ ה' בא עימו חשבון. זה בדיוק הנס שקרה ליהודי פרנקפורט בתחילת המאה ה-17.
הייתה זו תקופה של מתח דתי ומלחמות בין הקתולים ובין הפרוטסטנטים. מאבק דמים זה בין המחנות הלוחמים הוביל לחלוקתה של 'האימפריה הרומית הקדושה' באדמת גרמניה, במהלך המאה ה-16. התוצאה הישירה הייתה חלוקה ליותר מ-300 נסיכויות, וכן להימצאותן של ערים שנוהלו באופן עצמאי. להלכה, היו הנסיכויות או הערים כפופות לקיסר, אך למעשה כל אחת מהן ניהלה את חייה באופן עצמאי. אחת מהערים העצמאיות הייתה פרנקפורט. בתוך העיר התגלה סכסוך בין קבוצות אינטרס שונות. כל אחת מהן נקראה 'גִילדה' – אגודה של בעלי מלאכה, כמו גילדת האיכרים או גילדת האומנים. כל גילדה דרשה לעצמה עוד נתח בהכנסות. בכל אחת מהדרישות הועלה הטיעון האנטישמי, כי היהודים מרוויחים יותר מדי וכי כל זה בא על חשבון 'התושבים המקוריים' של העיר. היהודים מצידם גילו נאמנות לקיסר.
בשנת 1612 תבעה גילדת האומנים לצמצם את מספר היהודים בעיר ולהפחית את שערי הריבית. מועצת העיר סירבה וקיבלה גיבוי מהקיסר. שנה אח"כ הציעה ועדה חשאית לגרש מהעיר חלק מן היהודים ולהטיל על הנותרים מיסים כבדים כדי לכסות את הגירעון. על יסוד הצעה זו גורשו 60 יהודים מן העיר, אך הקיסר הורה להחזירם. הוא הסתמך על 'כתב הזכויות' של הקיסר הקודם, רודולף, משושלת הבסבורג, בשנת 1577.
החזרת היהודים עוררה תסיסה בעיר. מי שעורר את המהומה היה וינץ פטמילך, ראש גילדת האופים. הוא הוביל את ההמון אל השכונה היהודית. ההמון התפרע, הרביץ, בזז ואיים לשרוף את בתי היהודים על יושביהם. היהודים ברחו אל בית הקברות המקומי. הם קיוו כי בשטח הפתוח יוכלו לעמוד על נפשם מול ההמון הזועם. וינץ, שהכריז על עצמו כ'המן המודרני', נתן להם אולטימטום: לעזוב את העיר ולהשאיר את רכושם, או שיהרגו את כולם. היהודים בחרו לעזוב. וינץ משל בעיר כשנתיים. שליח מיוחד יצא מהעירייה אל הקיסר וסיפר לו כי הגילדות מרדו בפקודתו ופרעו ביהודים. הקיסר זכר את נאמנות היהודים, גייס צבא גדול וערך מצור על העיר. בתוך ימים ספורים התגברו חיילי הקיסר על המרידה.
וינץ נתפס ונדון למוות. ביתו נהרס וראשו נכרת. גופו בותר לארבעה חלקים, שנתלו על ארבעת שערי העיר. יהודי פרנקפורט חזרו לעיר בליווי צבאי, כשדגלים ותזמורת לפניהם. מהפך זה חל בכ' באדר, ומאז מציינים יהודי פרנקפורט יום זה כיום 'פורים שני' – "פורים וינץ".
Yaakovspok1@gmail.com.
