האדם חטא. האדם חוטא. האדם יחטא לעולם ועד.
יום הכיפורים הבא עלינו לטובה יוצר נקודה נוספת במעגל האינסופי של חטא-תשובה-חטא, וחוזר חלילה.
אך יצא יום הכיפורים בשנה שעברה, קולות שופר של נעילה עוד הדהדו בחלל האוויר, וכבר פצחנו בקריאה גדולה: "והוא רחום יכפר עוון". מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. כל הנדרים והאיסרים, והחרמות והקונמות שנדרנו, להיטיב דרכינו ולשפר מעשינו, לא הועילו, והרינו ניצבים לפני בורא עולם, בושים ונכלמים, "אשמנו, בגדנו, גזלנו".
ולמרות זאת, אין כמו יום הכיפורים, היום האחד בשנה, שניתן לנו, להיות כמלאכים, להינתק משאון החיים היומיומי, להיטהר, "לפני ה' ".
מצליליה הנוגים של תפילת "כל נדרי" ועד תרועת השופר החגיגית שבסיום תפילת הנעילה אנו יוצאים למסע, קצר מועד אך ארוך נגן. מפשפשים בעבר, מכים על חטאי ההווה, ופנינו אל עתיד.
יש בידינו זכות גדולה, של היטהרות, של זיכוך, של בירור עצמי. "לפני ה' תטהרו", קורא-מצווה אותנו הכתוב. כמה רבים הם אלה מבינינו ש"מיטהרים" כלפי חוץ, אלא שאין תוכם כברם, ומלוכלכים הם בחטא מבפנים.
לא כן הטהרה "לפני ה'", טהרת אמת, לא לעין כל, אלא רק לפני הקדוש ברוך הוא, ש"יודע מחשבות" הוא ו"בוחן לבבות בדין", דיין אמת לאמתו, שאין לפניו לא משוא פנים ולא מקח שוחד ולא עוולה.
יום הכיפורים הוא חג של אחריות. מועד שבו כל אדם, יהא אשר יהא, אינו יכול עוד לגלגל את האשמה על חברו, לומר ש"הש"ג אשם". על האדם ליטול על עצמו את האחריות ולשאת בהשלכותיה.
אולי מסיבה זו, בעיצומו של יום קוראים אנו בספר יונה, מספרי התנ"ך הקצרים ביותר.
במבט ראשון, נראה הספר כאגדת ילדים דמיונית וקסומה. איש שהוכרז כ"נביא נמלט", נתפס "על חם" בבטן האוניה על ידי רב המלחים בעיצומה של סערה המאיימת לכלות את הספינה על יושביה. קזינו מלחים שבו נעצרת הרולטה דווקא על הנביא הישן בירכתי הספינה. דג גדול שבולע אותו ולאחר זמן מקיא אותו אל היבשה. עץ קיקיון שפורח ביום אחד ולמחרתו קמל כלא היה.
לא ייפלא אפוא, שסיפורו של יונה הנביא, על תהפוכותיו ומוזרויותיו, שבה את דמיונם וכושר יצירתם של חכמים ופרשנים בכל הדורות, ואלה הפכו בו והפכו בו בניסיון לגלות בו פנים חדשות.
עם קצת מאמץ, לא יקשה עלינו לדמיין מה ראה יונה כשהגיע לראשונה ליפו, עיר נמל טיפוסית.
מלחים מגודלי שרירים ועטורי קעקועים, מסעדות דגים מדיפות ניחוח פירות ים ומועדוני לילה, סבלים אימתניים המקללים איש את רעהו, שוק פשפשים ששיכורים, סוחרי סמים ושאר מרעין בישין מאכלסים את סביבותיו. דווקא מכאן, ב"שטח הגדול" ביפו, בין באסה למזח הקטן, יוצאת הקריאה הגדולה לתשובה.
קריאתו של הספר כולו – תופעה נדירה כשלעצמה – כהפטרת מנחת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הוסיפה לתמיהה. במבט ראשון, נתפס יונה כדמות מסתורית למדי. מלבד שם אביו, איננו יודעים עליו הרבה. על אף שלכאורה תפקידו העיקרי של הנביא הוא לדבר (והלוא נבואה, לשון ניב-שפתיים היא), שומר יונה במשך זמן רב ובאדיקות רבה דווקא על "זכות השתיקה".
בניגוד לנביאים אחרים – דוגמת משה רבנו או ירמיהו – יונה שותק גם כאשר הקב"ה מטיל עליו את משימת הנבואה. הוא אינו מגיב, לא מנסה לשנות את ההחלטה, אלא בורח. בשעת הסערה זועקים המלחים, איש איש לאלוהיו. אך יונה נותר באילמותו.
גם כאשר רב החובל מתריס בו, "מה לך נרדם" יונה אינו מגיב. כך גם כאשר המלחים, אומרים "איש אל רעהו, לכו ונפילה גורלות", ממשיך יונה להתעטף בשתיקתו. רק כאשר הם פונים אליו ישירות ותובעים ממנו "הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת" הוא משיב להם בקצרה.
במדרשים השונים העצימו את דמותו של יונה. לדברי חז"ל, "נביא אמת" היה, תואר שלא רבים זכו לו. לפי מסורת אחת, אמו הייתה האלמנה הצרפתית שהחיה אליהו הנביא (מל"א יז, ט), והוא שקול כאליהו הנביא. אשתו הייתה מחמירה במצוות ועלתה לרגל (עירובין צו, ע"א), ואף הוא, "מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש" (סוכה ה, ע"א).
יתר על כן: לפי מסורת חז"ל, בריחתו מהקב"ה נבעה ממניעים טהורים, של רצון לסנגר על ישראל, ולא חלילה מתוך רצון להימלט מאחריות: "ולמה ברח? יונה דן דין בינו לבין עצמו: יודע אני שהגויים קרובי תשובה הם, עכשיו עושים תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל" (על שלא למדו מהגויים ועשו גם הם תשובה).
יונה מייצג את הבריחה הגדולה. הוא אדיש לקריאה הגדולה שמפנה אליו הקב"ה, ונותר פסיבי, גם בשעת הסערה הגדולה. לכאורה, דווקא הדמויות האנונימיות בספר מגלות אחריות ואכפתיות. המלחים (הגויים!) זועקים בתפילה איש אל אלוהיו, ושם שמים שגור על פיהם ("ויזעקו איש אל אלוהיו", "קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת האלוהים לנו"), הם יראים את ה' וקוראים אליו. גם אנשי נינווה ממהרים לתקן את דרכם בהגיע אליהם הקריאה, ומלכם לוקח אחריות ומראה דוגמא אישית, מעביר אדרתו מעליו, מתכסה בשק, מתפלש באפר ומכריז על יום צום כללי.
במידה רבה, סיפורו של יונה הוא סיפורו של האדם המודרני. אדם המבקש לעצמו שקט ושלווה בירכתי הספינה. "Leave me alone", כפי שכינו זכות זאת בתורת זכויות האדם המודרנית: הזכות ל"היעזב במנוחה", זכות יסוד שעומדת ביסוד הגנת הפרטיות.
אדם המבקש לעצום את עיניו ולברוח. לברוח מייעודו, לברוח מאלוקיו, לברוח ממורשתו, לברוח מאחריותו, לברוח ממחויבותו. אדם שמבקש "לעשות לביתו", ואינו מוכן ליטול על עצמו את משימת "תיקון העולם" (קל וחומר, כאשר זו נועדה להיטיב עם האויבים שבנינווה!).
תשע"ה
עיקרה של התשובה הוא בהתעוררות. באכפתיות. בהיענות לאתגר ולשליחות. בשמיעת הקריאה הגדולה של "מה לך נרדם", במודעות לנעשה בעולם, ובעיקר בנטילת אחריות. אחריות של אדם למעשיו-שלו, ואחריות של אדם ליטול על עצמו את המשימה והאתגר שב"תיקון עולם" – כל העולם, ולא רק עולמו שלו ושל אנשי ביתו, קרוביו וחבריו – "תיקון עולם במלכות ש-די".