ד"ר עמוס בר דעעמוס ברדע
מגילת קהלת הנקראת ע"פ מנהג האשכנזים בשבת חוה"מ סוכות מציגה עמדה ניהיליסטית כלפי המציאות הכוללת בתוכה את האדם. קהלת טוען כי הכול הבל הבלים: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת, א, ב). אומר רש"י במקום: "קהלת קורא תגר ואומר על כל יצירת שבעת ימי בראשית שהכל הבל של הבלים הוא". רש"י לומד זאת משבעת ה"הבלים" שבפסוק, כאשר המילה "הבלים" נחשבת כשני הבלים, בבחינת מיעוט רבים שניים. קהלת נותן טעם להערכתו זו בסדרת פסוקים המציגים את המחזוריות האינסופית שבמציאות. "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, א, ט). ההבל שבמציאות נובע מהתנועה המעגלית של הטבע ובתוכו האדם, תנועה שלא ניתן לצאת מתוכה אלא להיות חלק ממנה תמיד. התהליך הרוטיני אינו מאפשר התפתחות או התקדמות ליעד מסוים אלא הוא בבחינת דשדוש במקום, דבר שאין לו ערך. עמדה נפשית זו של קהלת, ומספר סתירות היוצאות מפשט הפסוקים הביאה לכך שחז"ל חככו בדעתם אם לכלול ספר זה בקנון היהודי, האם יש מקום לכלול את מגילת קהלת כחלק מספרי הקודש. הגמרא בשבת דף ל' ע"ב אומרת: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב (קוהלת א) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמרי דבי ר' ינאי תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב (קוהלת יב) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מאי כי זה כל האדם אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה". רק בשל שני פסוקים מתוך ארבעה עשר פרקים של הספר נתנה לקהלת קדושה. שני פסוקים אלו הטוענים שלמרות שאין ערך לעצם המציאות ולאדם העמל בתוכה יש ערך לכך שהאדם עומד לפני האלוקים אשר "מעל השמש".
קביעת קריאתה של מגילת קהלת המשרה לכאורה רוח נכאים נמצאת בסתירה עם מצוות השמחה בחג הסוכות, ברם, המטיב להביט רואה כי המסרים של חג הסוכות מתכנסים היטב לאותם המוטיבים של מגילת קהלת. היציאה מבית הקבע אל הארעי אשר דורשת מהאדם להפנים את התובנה כי חייו הם בגדר דבר בר חלוף "…אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (קהלת, א, ב). המעבר מהבית ומהבניין המהווה את מבצרו של האדם וביטוי לכוחו ועוצמתו (מדור הפלגה ועד העידן המודרני) אל הסוכה שהיא בבחינת "צילא דמהמנותא" מהווה את הביטוי של מגילת קהלת אשר לא רואה כל תוחלת בבנין הקבע ובעמלה ובנינה של האנושות כולה אלא כאשר האדם בבחינת "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" החוסה תחת צילה של האמונה, "כי זה כל האדם". כמו-כן מצביעה מגילה זו הרואה בבריאה הבל הבלים לעבר חג שמיני-עצרת בו אנו מסיימים את התורה ומתחילים מבראשית, לומר לנו כי אין בבראשית ובעניין בריאת העולם ויסוד המציאות הטבעית ערך כלל ללא סיומה של התורה. במילה הראשונה "בראשית" בעצם מקופלת האחרית אשר במילה האחרונה "ישראל". כל הבריאה של בראשית קיימת לשם קיום אדם שיכול לשרות עם הא-ל ולעמוד לפניו לעובדו דרך קיום המצוות שבתורה. וכל "היד החזקה" היא ידו של משה רבנו נותן התורה ושובר הלוחות ולאחריו משה בין מימון שערך את מצוות תורת משה בידו החזקה. וכפי שלימדנו הרמב"ם כי כל מטרת מעשי המצוות היא להתעסק בו יתברך, וכך נכתב במורה פרקים נ"א-נ"ב: "ודע שאין תכלית כוונת כל מעשה המצוות…אלא להתלמד ולהתאמן בעשיית מצוות ה' ולהפנות מעסקי העולם…כאילו אתה התעסקת בו יתברך ובטלת כל דבר זולתו".
תשע"א
