האם הימין בכלל מסוגל לפעול למען האג'נדות שלו?

במשך שנים רבות לימין רוב בכנסת. במושבים. בתכלס', התוצאות לא בדיוק פוגשות את רצון הבוחרים הימניים * מה עושה הימין כדי לצמצם את הפער הזה?

הרבה מים זרמו בירדן מאז המהפך של 1977. ניצחון גדול ומרשים של הימין. סיום ההגמוניה המפא״יניקית שהחלה עם הקמת המדינה. הכל ציפו שהמהפך יביא להתנעת העידן הליברלי במדינת ישראל. פחות ריכוזיות, יותר שוק חופשי. פחות ברית המועצות, יותר אמריקה. פחות בורשט, יותר מקדונלדס. היפוך הקערה, על אף הקשיים והאתגרים שבדרך, הביא לרצון הולך וגובר בקרב אלו המרכיבים את הימין הישראלי, להגביר שליטה ולהעמיק את החפיר החשוב הזה, שהביא סוף כל סוף לכדי ביטוי חלקים עצומים בעם, שעד כה נדדו עם בגין במדבריות האופוזיציה.

אלא, היו, יש, וכנראה גם יהיו- כשלים אינהרנטיים, שעמדו לימין הישראלי לרועץ ועדיין עומדים. מה לעשות, שינויים מגיעים לאט, שינויים טובים לאט יותר, ושינויים טובים ואיכותיים ממש ממש לאט…

אם בוחנים את הדברים במבט לאחור, ואף את המתרחש בימים אלה, קשה להשתחרר מהתובנה כי בעיית היסוד העמוקה ביותר של הימין הישראלי מאז ומעולם היא העדפת הפעילות הפוליטית והמעשית על פני החשיבה לטווח ארוך. או, אם תרצו, סימון הלשכות והמסדרונות בכנסת כמפתח העיקרי ביישום מדיניות ציבורית ימנית, על פני העמקת האחיזה במשרדים הממשלתיים, בזרועות הביטחון, בכלכלה, בבנק ישראל ובמערכת המשפט.

נראה כי האושר והחזה הנפוח, שהיו מנת חלקם של הליכודניקים והימין כולו בשנת 77׳, סימנו את המשוואה השגויה ביותר שהיה ניתן לצפות מאנשים שסוף סוף הגיעו לשלטון. סימון המטרה בוצע בידי אנשים טובים, אנשי ארץ ישראל, אידיאליסטים, שברוב תמימותם התפתו להאמין כאילו תפקיד הימין הוא להעמיד נבחרי ציבור בכנסת ישראל, תהיה המפלגה אשר תהיה ויהא הח״כ אשר יהא לאורך השנים. הנבחרים מהימין התפתו לצאת לרחוב וללחוץ ידיים בשוק מחנה יהודה בירושלים עם חולצות פולו קלילות, מוקפים בעסקנים ובמתנדבי המפלגה, במקום לשבת ולהבין איך בכל פעם ובכל סיטואציה, מדיניות הימין אותה הם רוצים ליישם נתקלת בחומה בצורה ומלוכדת, ומכשילה את הצעדים הללו. עד הרפורמה הבאה. עד התוכנית הבאה שהיא – היא תושיע את הימין שסוף כל סוף ישלוט וימשול.

הכשלים הללו מקיפים את החיים עצמם בישראל כפי שאנו חיים אותם ביומיום, והם נלמדו גם דרך התבטאויות של הפוליטיקאים לאורך השנים.

דברים שהיו נכונים ב-77׳ נכונים גם היום, שכן על פניו נראה שהימין לא למד את השיעור החשוב ביותר, זה שלומדת כל פירמה שמעוניינת ביצור תשואה נאה לבעלי המניות לאורך זמן – העמקת החפיר. יישום המדיניות הציבורית נמשלת בעיניי לפירמה מוטת רווחיות, זאת משום שהן נבחרי הציבור והן בעלי השליטה על הפירמה מכוונים להציג את ׳הפירות׳ מידי פעם. חברה ציבורית, מדווחת לבעלי המניות פעם ברבעון ופעם בשנה; נבחרי הציבור יותר גמישים, אך אם לזקק, הצגת הפירות מתרחשת במהלך הקמפיין הקודם לקיומן של בחירות/פריימריז.

הכשלים של הימין

ישנם שני כשלים בימין שהעיסוק הציבורי בהם גבר על כל דבר אחר: הכשל המשפטי והכשל האסטרטגי.

נתחיל בכשל המשפטי. לכל אורך שנותיה של מדינת ישראל כיהנו 15 יועצים משפטיים לממשלה. נהוג להצביע על המונוליטיות של שופטי בית המשפט העליון לאורך הדורות, אך בשביל להמחיש כיצד הימין זנח את המערכת המשפטית, נכון להציג את הכשל דרך ראשי המערכת המשפטית שאינם שופטי עליון, הגם שמרביתם קודמו עם השנים לתפקידי שיפוט במערכת עצמה. היועץ המשפטי במדינת ישראל משמש בשני כובעים עיקריים: ייעוץ משפטי לממשלה נבחרת וראש התביעה הכללית במדינת ישראל.

באופן ׳מסורתי׳ ובווליום גבוה מאוד בתקופה האחרונה, נראה כי ההתנגשויות בין הרשות המבצעת למשרד היועצת המשפטית לממשלה רק מסלימות. לאזרח הפשוט נראה על פניו די מוזר ולא ברור, כיצד יועמ״ש מעמיד ראש ממשלה לדין, מסרב לעתים לייצג את הממשלה בבג״ץ, מונע ומעכב החלטות ממשלה שונות, במיוחד כאשר נבחרי הציבור קוראים מעל בימת התקשורת ״יועץ, תפקידו הוא לייעץ בלבד״.

יועמ״ש ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳ עו״ד זאב לב, מתייחס לאנומליה הזו וטוען: ״בשנים האחרונות אנחנו רואים שפתאום הכל מתפוצץ. אבל, אם נלך עשור אחורה, לא כולם ראו וזיהו את זה. אנחנו, כתנועה, זיהינו את זה, לא היינו הראשונים, אגב, אבל הבאנו את הבעייתיות הזו לשדה הציבורי. עם השנים נוצר מצב בו בית המשפט מעביר הרבה מאוד כוח לייעוץ המשפטי, והוא בתורו הולך ומתנתק מנבחרי הציבור ונעשה כזרוע ארוכה של בית המשפט.

״עוד לפני המינוי של מנדלבליט התרענו שהוא לא ראוי למינוי משום שהוא יחזק את הקשר שבין הייעוץ למערכת המשפט ולא לרשות המבצעת. גם ראינו במחקרים השוואתיים שערכנו, שבאף מדינה בעולם אין כל כך הרבה כוח שמרוכז במקום אחד. עבדנו קשה מאוד כדי ליחצ״ן ולהנגיש את התובנה הזו לציבור. אחד הפוליטיקאים הראשונים שהבין את הדבר הזה והתבטא לגביו המון בתקשורת ובנאומיו היה ח״כ גדעון סער״.

בתחילת הדרך היה מאוד מאוד ברור שמערכת המשפט נגדנו – ברור לחלוטין שאם אתה איש ימין אז מערכת המשפט לא איתך

'המערכת נגד הימין'

התנועה למשילות ודמוקרטיה היא עמותה העוסקת ב"שמירת האיזונים בין מרכיבי הדמוקרטיה השונים במדינת ישראל: הכרעת הרוב, זכויות הפרט, הגינות שלטונית ושקיפות". בין מייסדיה גם ח"כ שמחה רוטמן.

עו״ד לב מבהיר: ״התנועה עושה מחקר כשהיא נדרשת לכך, אבל המטרה שלה היא בעיקר ׳אקטיביזם׳. כלומר, התנועה נועדה לייצר פעילות באמצעות שינוי דעת קהל, לוביזם בחקיקה, לשבת על הגורמים המשפטיים השונים, לחשוף את הפגמים במערכת ולהציע פתרונות. כחלק מזה התנועה ביצעה מחקרים והחזיקה חוקרים לאורך הדרך, כדי להיות מסוגלים לתמוך את הטענות שלנו כראוי. ברמה המעשית, התנועה מגישה כל מיני בקשות לחופש מידע, מצביעה על כך שהמערכת לא שמה לב לניגודי עניינים של שופטים, ומתוך זה מתקדמים ומביאים גם לכך שהנושא יקנה לו אחיזה בציבור. כשמדברים על סדרי משטר של מדינה, אתה לא חייב להיות רק ב׳כאן עכשיו׳ אלא לחשוב לטווח ארוך. אני רוצה לתת מחמאה לפורום ׳קהלת׳ לדוגמא, שחושבים על הדבר הזה ואנחנו לוקחים מהם המון. בסוף, כשרוצים לייצר שיטת משטר הגונה ויציבה צריך לחשוב בפרספקטיבה של שנים רבות קדימה, לא רק על הוועדה הנקודתית הבאה״.

״בתחילת הדרך, בשנת 2012, היה מאוד מאוד ברור שמערכת המשפט נגדנו – ברור לחלוטין שאם אתה איש ימין אז מערכת המשפט לא איתך", הוא מוסיף, "כולנו בוגרי ההתנתקות וראינו איך מערכת המשפט מעין ׳סגורה׳ מהימין. חוץ מיחידי סגולה שדיברו על הבעיות במערכת, הציבור לא כל כך גילה עניין בכשלים של המערכת. בתוך הדבר הזה מוקמת התנועה ע״י שמחה רוטמן ויהודה עמרני, והם התחילו בהרבה מאוד מחקר משווה כשלב ראשון, וכשלב שני הביאו את התובנות מאותם מחקרים לכל מיני חוגי בית ופגישות, כדי להטמיע את התובנות הללו".

אתם מתעסקים בעוד משהו מעבר להסברת הרפורמה המשפטית? לפעמים נראה כאילו עיקר עיסוק שלך היה ראיונות ודיונים בוועדות הכנסת.
״מטבע הדברים בשנה האחרונה עיקר הפעילות שלנו היה ברפורמה, אבל אנחנו גם מתמקדים הרבה מאוד בהנגשה של הפעילות המלאה של מערכת המשפט. שתהיה שקיפות, שכל אזרח יוכל לראות מי ישפוט אותו, מה פסקי הדין שלו. עוד דבר שלא קשור לעניין הרפורמה, זה מחקר שאנחנו עושים על הכנסת, הגוף המחוקק, שהכנסת תגדל ותביא לייצוג טוב יותר. כחלק משיטת משטר יציבה ומתפקדת טוב, הכנסת היא הכוח של האזרח. לחבר כנסת יש כלים לבדוק איך מתנהלים הגופים, הוא צריך להיות מסוגל לזמן את אלפי הפקידים שמניעים את מדינת ישראל ולשאול את השאלות הנכונות. במובן הזה, 120 חברי כנסת זה לא מספיק. הם לא מסוגלים לשלוט בהכל. אנחנו טוענים שצריך להגדיל את מספר חברי הכנסת, זה יחזק את המשילות ואת המדינה כולה״.

לא רק לדאוג להתיישבות

וכעת לכשל השני. מכוני מחקר וחשיבה מלווים חקיקה ופרויקטים גדולים עוד הרבה לפני שאלו הוצגו על ידי איש ציבור זה או אחר, לרבות בשלב הנחת הצעת החוק על שולחן הכנסת.

מכוני המחקר המזוהים עם השמאל תמכו לאורך השנים בתפיסות העולם שקודמו במחנה זה. אין לראות בכך דבר רע, ההפך. רבים בימין מדברים בסלידה על ׳פורום החווה׳ של שרון כזרז המרכזי לתוכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון ב-2005, אך האמת היא שקיומו של פורום כזה הוא דבר מבורך. תהליכי עומק ו׳משחקי מלחמה׳ מבוצעים על ידי בכירים לשעבר במערכת הביטחון, הבריאות והאוצר, שרוצים ליישם את התוכנית שתזניק את כלכלת ישראל קדימה. הם הוגים את התוכנית אותה יציגו לנבחר הציבור שלדעתם יוכל לקדם את רעיונם פורץ הדרך.

בתחילת שנות ה-90׳ מופיע בחור צעיר מרחובות בשם יורם חזוני, בוגר אוניברסיטת פרינסטון, וטוען שהמוסדות במדינת ישראל בעלי ניחוח פוסט סובייטי ופוסט קומוניסטי. הדוגמא הכי טובה לטענתו היא שהכלכלן והפילוסוף הפוליטי אדם סמית׳ לא תורגם עד היום לעברית בצורה מיטבית, בשעה שכל הוגה דעות השייך לזרם הפוסט-מודרני תורגם פעמים רבות. המשמעות היא, בהקבלה לספרו המונומנטלי של רב סעדיה גאון – הרבה אמונות בימין, מעט מאוד דעות. חזוני מגיע לישראלי עשיר מאוד ומבקש להקים קרן שתקדם את תפיסת העולם השמרנית בישראל, זו ׳קרן תקווה׳ שהקימה את הגוף שנקרא ׳מרכז שלם׳.

התפיסה של חזוני אומרת שצריך קודם כל שהראש יעבוד, שיהיו רעיונות, לפני שמתקדמים לעשות דברים. כשחזוני הגיע, התחיל לתרגם הוגים שמרניים חשובים והנגיש אותם לציבור דרך כתב העת ׳תכלת׳. הדבר יצר קהילה קטנה ואליטיסטית של אנשי הגות ימניים, אשר למרבה הצער לא הצליחו בשעתו לחדור ללב הקונצנזוס הישראלי. הלך הרוח מנביע את המסקנה הבאה עבור הימין, הפוכה מכל סיסמת בחירות, הפגנת מיליון מול הכנסת והשתדלות פוליטית של שרים וח״כים מול הממשל האמריקני. היא מנוסחת פחות או יותר כך: המחשבה של הימין שהכל מתחיל בפוליטיקה איננה נכונה, המחשבה של המתנחלים שהכל מתחיל בהיאחזות בקרקע היא לא נכונה, וצריך להתחיל לפתח רעיונות והגות ימנית שמרנית – אחרת נמשיך להיתקע בקיר.

קרן תקווה מייסדת את מכון ארגמן (גילוי נאות: הכותב הינו בוגר תוכנית אקסודוס במכון ארגמן), המאתרת מצטייני תואר ראשון ושני, אנשי צבא בכירים, בכירים בשירות הציבורי ועוד, ומעבירה אותם קורסים שנתיים במגוון תוכניות שנועדו לפתח את דור העתיד של ההגות הימנית שמרנית בישראל. מלמטה למעלה. לא עוד ניסיון להשפיע על נבחרי ציבור בתוך מסדרונות הכנסת, אלא הימין מנסה לחשוב על המוחות של המחר, על החזון של המחר והתוכניות ליישומו. נראה שהמאמצים מתחילים לשאת פרי. הוצאת ׳שיבולת׳ שיצאה מקרן תקווה מכרה ב-4 שנים יותר מ-250,000 ספרים. כתב העת ׳השילוח׳ עומד היום על בין 3,500-4,500 מנויים משלמים. הזרעים של יורם חזוני נקצרים עכשיו על ידי אליטה אינטלקטואלית רחבה יותר, שמבינה שמדיניות ימין זה לא (רק) להקים בתים ביו"ש וכו', אלא שצריך להבין דברים בסיסיים יותר, כמו- איך מנהלים מדינה.

'המצב של הימין השתפר'

״כשבוחנים האם הימין מצליח להשפיע או לא, צריך להסתכל על המגמה; במונחים מגמתיים המצב של הימין הוא אולי לא מספיק טוב, אבל הוא כן יותר טוב מבעבר", אומר עדי ארבל, מנהל ׳הפורום לחברה האזרחית׳, שהוקם במטרה לסייע ליזמים וארגונים אזרחיים להגדיל את השפעתם על מנת לקדם סדר יום ציוני במרחב הציבורי בישראל. "אם מסתכלים על הציונות הדתית באופן יותר ספציפי מאשר הימין בכללותו, זה עוד יותר נכון. הציונות הדתית הצליחה להשתלב במוסדות אפילו יותר מהימין, וזה הרבה בזכות ההנהגה הרעיונית, לא הפוליטית״.

והוא מפרט: ״ישיבות ההסדר התחילו כדי לשלב דתיים בצבא ולשמור על אמונתם. בהמשך זה הגיע לעולם המכינות. המכינה הראשונה בעלי מוקמת בשנת 87׳ כשהיא מדברת לא רק על שימור החייל הדתי עם הכיפה, אלא על הצמחת המנהיגים הבאים דרך שירות משמעותי ופיקודי. את הדור הזה של יוצאי המכינות כבר רואים זה שנים בקצונה הבכירה. באותה שנה, 87׳, יוצא גם המאמר של אורי אורבך ז״ל ״הטובים לתקשורת״. עד אז התקשורת נתפסה כ׳תשקורת׳ ומי שהלך לתקשורת מהציונות הדתית נתפסו (הכללה) הפחות מוצלחים. פתאום ניתנה לגיטימציה לאנשים מוכשרים ללכת לתקשורת. זו הייתה ההבנה של אורי אורבך על ההשפעה של התקשורת.

״לאחר מכן, הציונות הדתית מגלה עוד פלטפורמות להיכנס ולהשפיע. בתקופת אוסלו משה פייגלין פקד הרבה מאוד דתיים לאומיים לליכוד. המהלך של פייגלין נבע מהרצון הזה להשפיע על מפלגת השלטון. זו הפאזה של שנות ה-'90 – השפעה בתוך מפלגות השלטון״.

ארבל מסביר את הקמת גופי החברה האזרחית בימין באופן מעט שונה מסיפורו של יורם חזוני וקרן תקווה, אך נראה כי הקווים מובילים כולם לעבר אותה המטרה – ההפנמה בדבר החזון הדרוש לימין הישראלי: ״בשנת 2005 מתחיל הסיפור הפרטי שלי. מתחיל השבר בימין, כשבהתנתקות ראש הממשלה, שהיה ה'מלך' של הימין- מחריב את גוש קטיף. בעקבות השבר של ההתנתקות נוצרה ההבנה שאין בימין מכוני מחקר מעמיקים. באותה תקופה מוקם ׳הפורום המשפטי למען ישראל׳ על ידי נחי אייל, אורית סטרוק מקימה את ׳התנועה לזכויות האדם ביש״ע׳, ישראל הראל מקים את ׳המכון לאסטרטגיה ציונית׳, וב-2006 בצלאל סמוטריץ׳ מקים את ׳רגבים׳, ורונן שובל וארז תדמור את ׳אם תרצו׳. מאיר רובין מ-׳קהלת׳ מעיד שהושפע מההתנתקות. כך גם ח״כ עמית הלוי מהליכוד, שהתפקד דרך פייגלין. הסיפור של ההתנתקות הוא הסיפור המכונן של החברה האזרחית הימנית״, טוען ארבל.

כל מיזם שקורה בכנסת ובממשלה, צומח בחברה האזרחית שמביאה את הרעיונות. אם מצליחים- הפוליטיקאים הם אלו שגוזרים את הקופון, אם נכשלים הפוליטיקאים הם החוטפים את הביקורת

בשמאל הבינו קודם

ארבל מסביר שבשמאל הבינו הרבה לפני הימין את יכולת ההשפעה של ארגוני החברה האזרחית – אפילו על ההתנתקות: ״ההבנה הייתה שבעצם כל מה שאנחנו רואים בפוליטיקה בכנסת זה רק קצה התהליך. תהליכי העומק קורים בתוך ארגוני החברה האזרחית. את רעיון הנסיגות החד-צדדיות כמו ההתנתקות, אנשים בדרך כלל משליכים על פוליטיקאים, אבל הרעיון של למחוק יישובים ללא תמורה התחיל במכון ׳ואן ליר׳, שם ישבו אלוף במילואים אורי שגיא ועו״ד גלעד שר, שניהם מיוזמי אוסלו. (גלעד הוא גם מיוזמי המחאה הנוכחית נגד הרפורמה). השניים האלה רואים את אהוד ברק חוזר מקמפ דייוויד עם הסיסמא ׳אין פרטנר׳. הבעיה הייתה שברגע שהוא עשה את זה, הוא כרת את הסיסמא של השמאל הציוני דאז ״שטחים תמורת שלום״. הם מבינים את זה ראשונים, ובמכון ואן ליר מפרסמים נייר עמדה בתחילת שנות ה-2000 שבו הם קובעים שבשביל לשמור על המדינה צריך ללכת למהלך של נסיגה חד-צדדית. הציבור נחשף לזה רק בהמשך.

״יותר מזה. כל מיזם שקורה בכנסת ובממשלה, צומח בחברה האזרחית שמביאה את הרעיונות, ואם מצליחים, הפוליטיקאים הם אלו שגוזרים את הקופון או חוטפים ביקורת אם נכשלים. לדוגמא, מיזם ׳5 יח׳ במתמטיקה׳ של בנט כשר במשרד החינוך בשנת 2015, נהגה כבר ב-2013 ע״י ארגון בשם ׳שיתופים׳ שרצה לקדם חינוך מדעי לילדי ישראל".

ארבל מעיד על עצמו, כי גם הוא לא הבין שמי שמעצב את המדיניות הוא לא הפוליטיקאי בקצה, אלא מכוני המחקר הרבה לפני כן: ״אני הייתי ׳ימני כורסא׳. אם כי באופן כללי במשך 11 שנה במכון לאסטרטגיה ציונית עזרתי לקדם כל מיני חוקים, עד שבשלב מסוים התבקשתי להצטרף לפורום לחברה אזרחית, במטרה שהוא זה שיעזור לארגונים האחרים בשאלת ה-׳איך'".

איך אתם עושים את הצעדים הנדרשים לעבר קידום החזון הימני למדינת ישראל?

״יש לנו במכון תוכנית שנקראת ׳הכל אנשים׳. אנחנו אוספים את המשרות הפתוחות במכרזים של המשרדים הממשלתיים, ומנגישים אותן לבוגרי ארגוני החברה האזרחית. בנוסף אנחנו תומכים ומייעצים ליזמים רבים בשדות הרלוונטיים, כדי שאלו יהיו מסוגלים ליישם את המדיניות שאותה הם בונים״, הוא משיב, ומוסיף לסיום:

״בדרך כלל התפיסה היא מאוד חד-ממדית, כאילו כולם צריכים להיות אלופים בצבא, או כולם צריכים ללכת לתקשורת או לשירות הציבורי. אבל בסוף, מוקדי ההשפעה פרוסים הרבה יותר מהחד-ממדיות הזו. המחאה האחרונה הוכיחה את הדבר הזה. הימין חשב שעם 64 מנדטים ובעזרת תוכניות מסודרות שנבנו בארגוני החברה אזרחית אפשר לעשות שינוי, וזה פגש את המציאות של המון אנשים מהרבה סקטורים שפשוט התנגדו והביאו אותנו למצב הקיים״.

להגשים את החזון

בשקט בשקט – ולעתים גם לא, מכוני מחקר וחשיבה רוקמים תוכניות ורפורמות, משייפים אותן, מחדדים ומתכננים – עד שאלו מבשילות ופוגשות את נבחרי הציבור בכנסת ישראל. אנחנו כבר נפגוש אותן בתקשורת.
יש לומר, אין שום פסול במכוני המחקר והחשיבה המזוהים יותר עם מחנה השמאל בישראל. טובת המדינה חשובה ל׳ואן ליר׳, ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳, INSS, קרן וקסנר ואחרים. אלו ישראלים ציונים שעומדים כתף אל כתף למול אתגריה הרבים של מדינת ישראל ומנסים לגבש פתרון. אך, שנים רבות מכונים אלו עמדו לבד במערכה. כשהימין קשר לראשו סרטים כתומים הם ניסו למצוא לטרור הפלסטיני פתרון. כשהתפוצצו אוטובוסים הם ביקשו להצביע על החלופות האפשריות והריאליות. אלו אינם אנשים רעים או חלילה חורשי רעתנו. לימין יש רק ללמוד מהם, ונראה כאילו הוא כבר לומד.

מכוני המחקר והחשיבה, ארגוני חברה אזרחית ופילנתרופים אמריקניים ואחרים אינם מספיקים לבדם בשביל להגשים את אותו החזון ארוך הטווח לימין (מהו אותו חזון?). דרושים לנו אנשים טובים ורציניים במסדרונות הבירוקרטיה הציבורית. ב-87׳ האמירה הייתה ׳הטובים לתקשורת׳, ב-2023 האמירה צריכה להיות, לדעתי, הטובים לרשות האוכלוסין וההגירה, למשרד החוץ, למל״ל, למשרד החינוך ולביטוח הלאומי. יותר מדי זמן שלחנו את ילדינו למקצועות מדעי המחשב והנדסה אזרחית, הגיע הזמן ליותר גבעת רם והר הצופים, ליותר משפטים, פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה. פחות תסכולים בשיחות פינת הקפה ותמיכה דה פקטו בקיבוע המצב הקיים לאורך שנים.

(סוכות תשפ"ד)