מערכת שבתוןאחרי שעות ארוכות בממ"ד, כשהדי הפיצוצים והיריות לא פוסקים, מבלי שהם מבינים מה מתחולל בחוץ בגלל ששמרו שבת, משפחת לוי (שהעדיפו לכתוב בשם בדוי) חולצה מקיבוץ עלומים, אליו נכנסו כשלושים מחבלים בשבת שמחת תורה
בעלי ואני גרים במרכז הארץ. אחותי, שגרה בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה, הזמינה אותנו לשבת שמחת תורה, יחד עם בני ושתי בנותיו (5 ו-2) ועם אמי בת ה-91, ניצולת השואה.
בערב שבת חגגנו בהקפות בבית הכנסת, אכלנו ארוחת חג והלכנו לישון מאוחר בממ"ד הדירה, שם אנו תמיד ישנים כשאנו מתארחים אצל אחותי.
בשעה שש וארבעים בבוקר התעוררתי לקולות שמזכירים רעשי מטוסים. ראיתי את גיסי מתפלל ושאלתי אותו באמצעות סימני ידיים מי מפציץ- אנחנו או הם. הוא סימן שאינו יודע.
בחוץ התגברו הדי פיצוצי הפצמ"רים והחלטנו להעיר את כולם ולהכניסם לממ"ד. בממ"ד קיבלנו התראה לקונית מקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ (שתמיד נשארת פתוחה), שעלינו להיכנס לממ"ד ושיש ירי למרכז הארץ. ככל שעבר הזמן, קולות הירי התגברו ונוספו יריות רובי סער וכלי נשק אוטומטיים מסביבנו, ומעלינו יירוטי כיפת ברזל.
קיבלנו הודעה נוספת להיסגר בממ"ד ולנעול את דלת הבית, כי ישנה חדירת מחבלים מכיוון מטעי האבוקדו, וכי מתנדב מכיתת הכוננות, יחד עם חייל, יעברו בין הבתים לבדוק שכל התושבים בטוחים, וכך היה. בדיעבד התברר לנו שהמתנדב מכיתת הכוננות שעבר לבדוק את מצבינו, נפצע לאחר מכן בקרבות על הקיבוץ ופונה לסורוקה.
בממ"ד ניסינו לשמור על מורל גבוה – ע"י קריאה בתורה, תפילה, קריאת תהילים והרצאה קצרה של גיסי רב הישוב על תפילת הגשם. אפילו עשינו הקפות בממ"ד והכתרנו את בעלי לחתן בראשית. חיפשנו סוכריות לזרוק עליו, כי לא היה לנו כמעט מזון בממ"ד. נזכרתי שיש לי בתיק סוכריות דייאט, שאותן זרקנו עליו.
לקראת הצהריים קיבלנו הודעה נוספת שהגיע תגבור צה"לי ושמשתלטים על המצב, אך עד להודעה חדשה עלינו להישאר בממ"ד.
נושא האוורור בממ"ד היה לא פשוט. הייתה תחושת חוסר חמצן בחדר למרות שהמזגן פעל. גם בענייני השירותים חווינו קשיים. השתדלנו לתקצב יציאות לשירותים כי כל יציאה החוצה מלווה בסכנת חיים של ממש. היה מאתגר מאוד לא לאפשר לאמי לצאת. גם עם נכדתי בת השלוש, אחרי גמילה, היה מאד לא פשוט כי באופן טבעי, היא רצתה כל הזמן לשירותים.
בכל השהות שלנו בממ"ד שמענו פיצוצים ויריות. למזלנו, לא ידענו מאומה מהתופת שמתרחשת מחוץ לקיבוץ. בשעות אחר הצהריים הגיעה הודעה לאחותי מבתי הצעירה והדבר היה נראה לי מוזר, שכן היא שומרת שבת. לא הייתה קליטה בפלאפונים שלנו, למעט בפלאפונים של גיסי וגיסתי חברי הקיבוץ. מפאת היותנו שומרי שבת לא הסתכלנו באתרים השונים באינטרנט. אני חושבת שזה מה ששמר על השפיות שלנו. אולם, גיסי ואחותי טענו כל הזמן שמדובר באירוע חריג, משום שמעולם לא חדרו מחבלים לקיבוץ בעבר, ובגלל הודעות העידוד שאחותי קיבלה כל הזמן – "שמרו על עצמכם", "תיזהרו" וכדומה.
לקראת צאת שבת קיבלנו הודעת סמס מקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, ששלושים המחבלים שחדרו לקיבוץ נוטרלו ע"י חיילים וכיתת הכוננות של הקיבוץ, שפעלו באופן הרואי שלא יתואר והצילו את כולנו. לצערנו, שלושה מהם נפצעו קל ואחד בינוני. בנוסף לכך, כשהמחבלים צמאי הדם נכנסו לקיבוץ, הם רצחו את כל העובדים התאילנדים שעבדו בשדות. מלבד הכאב על בני האדם שנפגעו, כאב לנו מאד גם על סבל הפרות שלא נחלבו שעות על גבי שעות, ועד היום ישנו נזק רב למחלבה ולפרות, והקיבוץ משווע למתנדבים שיעזרו לו בחליבתן.
בשלב זה כבר הבנו את גודל האסון הנוראי שקרה בחג וכמה אנו ברי-מזל, שכן קיבוץ בארי שספג אבדות כבדות מנשוא, נמצא במרחק של חמישה קילומטר בלבד מקיבוץ עלומים.
ראינו אינספור מכוניות מפויחות, הפוכות, הרבה מהן עדיין עם אורות מהבהבים, דלתותיהן פתוחות. יכולתי לראות לנגד עיניי את האנשים נסים על נפשותיהם ממרצחיהם
ההימלטות
עדכנו אותנו שמפנים את האורחים ושאר חברי המשק בסביבות שלוש לפנות בוקר, ברגע שהצבא ייתן אישור לכך, כי הדרכים חסומות. בהמשך קיבלנו דחייה לשעה שמונה וחצי בבוקר, כי הכבישים עדיין היו חסומים, וכי המתפנים יהיו רק האורחים. ציינו שאנו נתפנה ברכבים הפרטיים בטור, מלווים ע"י צה"ל, וכך היה.
ביציאה מן הקיבוץ נגלה לפנינו מחזה אפוקליפטי. כבר בתחילה ראינו גופה המכוסה בברזנט. במשך הנסיעה בכביש ראינו אינספור מכוניות מפויחות, הפוכות, הרבה מהן עדיין עם אורות מהבהבים, דלתותיהן פתוחות. יכולתי לראות לנגד עיניי את האנשים נסים על נפשותיהם ממרצחיהם. רק אז הבנתי את גודל הנס האישי שלנו, ניצלנו מתופת של ממש.
רוצה אני להודות בראש ובראשונה לבורא עולם, וכן להודות מקרב ליבי גם לכיתת כוננות הקיבוץ ולרבש"צ הקיבוץ ולשלוח להם רפואה שלמה ואיתנה, לחיילי צה"ל שחירפו ועודם מחרפים נפשם בעבורנו ולזכר כל אותם קדושים שנשחטו במלחמה הנוראית הזאת. יהי זכרם ברוך.
(בראשית תשפ"ד)
