איזו מצווה שווה יותר?

פרשתנו פותחת בפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". אם משמעות המילה "עקב" בפרשה היא "אם", דהיינו הבעת תנאי, למה לא לכתוב בפסוק את המילה "אם" ולהסתבך עם המילה "עקב"? רש"י עונה שהתורה כתבה זאת משום שרצתה לחשוף התנהגות אנושית שלילית. "והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". ההתנהגות היא בקשר הקיים בין  "עקב" לשמירת המצוות. אדם נוהג לבזות דברים שנראים לו חסרי ערך. הוא מבזה את המצוות הנראות לו חסרות משקל, שאין כדאי לכבדן, המצוות הקלות. אין ספק שזה הדור שעימו מתמודד רש"י. אבל מה עומד מאחורי התופעה האנושית הזאת? מה שורש המניע המביא את בני האדם לבצע חלוקה בתוך עולם המצוות בין מצוות חסרות משקל למצוות בעלות משקל כבד? על מנת לענות על שאלה זאת יהיה עלינו להרחיק לכת לתוך עולמה של התרבות הדתית של ביתא ישראל.

להווי ידוע ששאלת טבעו הראשוני של האדם הייתה שנויה במחלוקת גדולה בן אנשי דת מכל הדתות, הוגים, פילוסופים, ומדענים. עוד בתנ"ך מצוין כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ולמרות שיש פירושים שונים להקשר של הפסוק, הוא שימש כנקודת מוצא עבור תיאורטיקנים רבים כדי לקבוע שטבעו הבסיסי של האדם הוא רע. ומה דעת חכמי הקהילה האתיופית בשאלה זאת? חכמי הקהילה סבורים שלא יתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו. שכן האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה הוא טוב. וכיצד אפשר לטעון שהקב"ה, שכולו טוב, ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זאת שימשה כנקודת מוצא עבור התרבות הדתית לקבוע ללא כל פקפוק שהאדם הוא טוב מיסודו.

לפיכך, מובן אפוא מדוע בעיניי רוחו של המאמין האתיופי "המצווה ממשית יותר מן העברה ושגורה בפיו ביתר תדירות ובאופן בולט יותר ממנה". המטרה של החכם האתיופי היא להוציא את הטוב מהאדם בבחינת "עשה טוב". באוצר המילים של הנוצרי טוען אברהם יהושע השל: "מסתמנת מגמה הפוכה, הנצרות לא אימצה את המושג 'מצווה' וכאמור אין בלשונות המערב מושג השקול נגדו. לעומת זה, קיבל המונח 'חטא' משמעות לוואי של דבר מה ממשי ומוצק, משמעות שאינה מובלעת במילה עברה" (א-לוהים מבקש את האדם, עמ' 286). כלומר, קיימות שתי תודעות – תודעה של מצווה ותודעה של עברה. דומני, ואני כותב זאת בזהירות, שבמקרים לא מעטים, בעולם ההלכה היהודי של היום, במגזרים מסוימים, המונח חטא הופך לממשי ומוצק יותר מאשר המונח מצווה. ובאשר זאת גישתן של קבוצות הללו ביחס לאדם הוא יחס חשדני. מטרתן הדתית במקרה הזה הופכת להיות לשמור עליו מחטאים בבחינת "סור מרע".

דומה אף במקרים רבים שורש הקונפליקט החריף הקיים בין ההלכה הרבנית להלכה האתיופית אשר טמון בשתי תפיסות עולם שונות, הלכות ומנהגים שונים בשתי התרבויות, המצביעים על התייחסות שונה למהות האדם. בעוד שההלכה הרבנית במקרים לא מבוטלים, נוקטת יחס חשדני-סקפטי כלפי האדם, בבחינת "סור מרע", הרי שההלכה האתיופית בולטת דווקא בגישה של יחס חיובי ומתן אמון באדם – "עשה טוב". עובדה זאת מצביעה על ייחודה של המסורת האתיופית. ההלכה האתיופית לרוב מתמקדת בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפולחן בפרטי הלכות מדוקדקות. כלומר, מה שמכונן את העולם הדתי הוא הכוונה ולא המעשה.

אם נחזור עתה לתחילת שאלתנו, על פי זה נראה שרש"י מעביר ביקורת קשה לבני ובנות דורו שנהגו "להתחשבן" עם א-לוהים. זאת תפיסה ששמה את הפולחן במוקד ולא את הכוונה. תפיסה ששמה את הפולחן במוקד עלולה להפוך את עבודת ה' לסוג של 'ביזנס'. הם יודעים איזו מצווה שווה יותר ואיזו מצווה שווה פחות. אבל אם מצליחים לשים את הכוונה במוקד עבודת ה' אזי אין כל היררכיה במצוות. כלפי הקב"ה אין שום משמעות לסוג המצווה שכן "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".

(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)