עמית קפלן צוויקלראיך זה מרגיש כשרוצים להביא ילד ולא מצליחים? איך מתמודדים עם הבשורה שאת עקרה? שני אנשים מיוחדים ואמיצים, שעברו מסע שלם להבאת ילד לעולם, פותחים את הלב ומדברים על החלום הגדול, על נקודות השבר ועל התקווה שלעולם לא פגה.
רינת קליין היא אישה חזקה ועוצמתית שגורמת לרבים מסביבתה להשתאות. מסלול חייה התחיל כמו כל נערה במדינת ישראל. היא למדה בבית ספר טוב, בסיום לימודיה התגייסה, לאחר השחרור עשתה תואר, הכירה את בעלה והתחתנה אתו. ואז, היא הגיעה לשלב בו רצתה להגשים את החלום הבא של חייה: להביא ילדים לעולם. אבל, היא לא ידעה שתצטרך לעבור מסע שלם וכואב כדי להגשים את החלום הגדול ביותר: להיות אמא.
היא משתפת: "על העקרות שלי גילינו די במקרה, זה היה מאורע מתגלגל. אחרי החתונה, כשחשבנו על הרחבת המשפחה, פנינו לביקורת שגרתית אצל רופא הנשים שלי, שם התגלתה לי ציסטה בשחלה שמאל, שנראתה כממצא מסוכן. מהר מאוד נכנסתי לניתוח שאחריו כבר היה ברור שאצטרך טיפולים נוספים. בתקופה הזו לא דיברו איתי הרבה על עקרות או על המצב החמור שהייתי בו במהלך הניתוח, ולאחר שהתאוששתי, שלחו אותנו לטיפולי הפריה חוץ גופית".
ואכן, רינת ובעלה יצאו לדרך. אחרי שלושה טיפולים שלא צלחו, רינת הרגישה שהטיפולים מורכבים מדי עבור הגוף שלה, ובהתייעצות עם רופאה, הוחלט על טיפול רביעי שלאחריו היא תיכנס לניתוח להסרת חצוצרות. לאחר הטיפול הרביעי, היא הייתה על סף קריסה גופנית.
"התברר שהתמונה שציירו לנו על הניתוח הייתה שגויה, ושבעקבות הטיפולים נוצר אצלי מצב שנקרא הידרונפרוזיס, צינור שתן חסום שלא מאפשר לכליה להתרוקן", היא מתארת, ומוסיפה: "בעקבות המצב, גילינו שיש לי בעיות נוספות שמעיבות על תפקוד הכליה. עשינו הכל בתיאום עם הרופא, במטרה שהטיפולים להבאת ילדים לעולם יצליחו .ב -2012 עברתי שני ניתוחים אצל מומחה ברומא, שאחריהם הייתי אמורה להמשיך בטיפולים. אחרי שסיימנו עם הניתוחים ורצינו להמשיך בטיפולים, גילינו שיש בעיה ברחם. לא היה ברור אם היא הייתה לפני הטיפולים או שקרתה בגללם, אבל זה בעצם סגר בפנינו את האפשרות לילד ביולוגי ממני".
'את עקרה'
רינת ובעלה זוכרים היטב, איך לא, את היום בו התבשרו כי הסיכויים של רינת להביא לעולם ילדים, הם אפסיים. זה היה בסיומה של תקופה ממושכת של מאבק עיקש, להגשים את הרצון הבסיסי ביותר של כל אישה. היא משחזרת:
"רגע הבשורה היה אצל מומחה שטופלתי אצלו לאחר חוות דעת של 3 רופאי פוריות. הוא בישר לי שמצב הרחם שלי לא טוב ושגם אם בסופו של דבר הוא יתברר כתקין, איבדתי כליה במהלך כל הבדיקות, הניתוחים והבירורים, ובהתאם לכך, היריון יעמיד אותי בסכנת חיים מיידית. אני זוכרת שבעלי ואני נכנסנו לרכב, ופשוט התעלפתי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הבשורה הזו. לכל אורך התקופה שלאחר מכן, שקעתי בתוך עצמי. הבנתי שאיבדתי את הסיכוי לילד משלי. לא הצלחתי לתפקד, פוטרתי מהעבודה שלי ובעצם הייתי חיה-מתה. לולא בעלי, אני לא יודעת אם הייתי צולחת את המשבר הגדול הזה".
כשנשאלת רינת על הקושי ההתמודדות עם העקרות ועל ההשלמה עם העובדה שלא תוכל להביא ילדים מעצמה, היא מספרת באופן גלוי:
"הקושי הכי גדול היה להכיר בזה שלא אוכל להביא ילדים לעולם, להכיל ולקבל את זה ולהמשיך לחיות עם מציאות חיים שכזו .בהתחלה, היה לי מאוד קשה לראות נשים בהריון .אחר כך, הבנתי שאין טעם לכעוס על כל העולם על שאין לי יכולת להגשים את החלום הבסיסי שכל אישה מייחלת אליו, אלא, שאני פשוט צריכה לחיות כל יום בנפרד; לשרוד כל יום מחדש את הידיעה שלא אביא לעולם ילדים, שלא אחווה לידה, שלא יגדל משהו בתוכי. הבנתי שעליי להמשיך הלאה, בכל הכוח. הסביבה המשיכה 'לחטט', אך בסופו של דבר, ברגע שעניתי תשובה שלא משאירה מקום לתגובה, קיבלתי שקט. ולפעמים, מה לעשות, עם תגובות ושאלות כמו אלו שקיבלתי- צריך לוותר על הנחמדות ולהיות ישירה".
וכאמור, ההתמודדות של רינת הייתה לא רק עם עצמה, אלא גם עם החברה שסביבה. בין אם תגובות החמלה שקיבלה, ובין אם המבטים ונעיצות העיניים שהרגישה תדיר – השפיעו במידה רבה על הרצון שלה להתרחק. והיו גם כאלה שהתרחקו ממנה. היא מפרטת:
"הסביבה הקרובה ידעה והשתדלה שלא לחטט או לחפור בנושא. בגלל שניתקתי את עצמי מהמציאות, הם לא ידעו עם מה אני מתמודדת ודי הסתרתי את זה. לא היה לי כוח לשאלות, הסברים ותובנות. אחת מהחוויות הקשות שעברתי, הייתה אחרי שכבר נפתחתי שוב לסביבה, כשגיליתי שאנשים חושבים שאני מביאה מזל רע ומתחמקים ממגע איתי.
"היו גם אנשים טובים באמצע הדרך. וגם, הגיעו אליי הרבה פניות מאנשים שונים שאוהבים מאוד להמליץ על כל מיני מרפאים או רבנים לישועה. הם פשוט לא יכלו להבין שבשנות ה-2000 עדיין ישנה מציאות שאישה לא מצליחה להיכנס להריון. בגלל שהנושא הזה לא עולה לכותרות, אף אחד לא באמת מבין ויודע כמה נשים מתמודדות עם המצב הזה גם היום."
זה לא פשוט להיות חריגה, אומרת רינת. לאורך כל התהליך שעברה, היא נזקקה למצוא את הכלים לצאת החוצה מהשכול בו הייתה, להשתקם ולהמשיך הלאה בחייה. המשפחה והסביבה התומכת שלה, הכלבות שלה – שאילצו אותה לקום מהמיטה ולטפל בהן, ובעלה, סייעו לה להשתקם.
למזלה, רינת זכתה בבעל שתמך בה לכל אורך הדרך. למרות, שהיא האיצה בו מספר פעמים, להתגרש כדי שיוכל לחיות חיים מלאים יותר, הוא סירב ונשאר נאמן לה, בכל כוחו ואהבתו: "בעלי עמד לצידי ולא היה מוכן לקבל את האמירות שלי שנפרק את נישואינו. חשבתי שכדאי שניפרד כי ידעתי שהוא יכול להשיג חיים הרבה יותר טובים, עם ילדים משלו, ולא רציתי למנוע ממנו את הדבר הזה .לשמחתי, הוא דחה את זה על הפרק והבין את העמדה הנפשית שממנה דיברתי. למרות הכל, הוא לא ויתר עליי ולא נתן לי להרגיש שאני פחות שווה", היא משתפת.
צריך לפתח עמידות ולקבל את זה שיש קשיים בחיים שלא ניתנים לפתירה. אבל, בסופו של דבר זה לא מה שמגדיר אותי: אני אדם שלם, שעבד ולומד ומתקדם, ויחד עם זאת, אני לא יכולה להביא ילדים
אמא סוג א'
האירוע המכונן ביותר שחוותה רינת, הייתה אותה שיחת הטלפון שהודיעה לה שיש ילד שמחכה לה שתאמץ אותו.
מדובר באירוע שהפך את כל העצב והיגון שהייתה שרויה בו, לציפייה גדולה ולשמחה ממה שיביא אתו העתיד. ועל האימוץ של בנה, רינת מספרת בעיניים בורקות. על האהבה המיוחדת לילד שחלמה עליו כל החיים, על היכולת לתת ולקבל ועל התחושה שהיא הגיעה למקום הנכון עבורה, אך ההתחלה לא הייתה פשוטה. היא משתפת:
"האימוץ היה ללא ספק האירוע המכונן בחיינו. קיבלנו ילד מקסים, עדין ומלא חמלה. בהתחלה, חווינו קושי עם האימוץ, בעיקר מול הרשויות בארץ שלא ידעו להתמודד עם האתגרים שהביא אתו האימוץ. באופן כללי, באימוץ התחושה הייתה שחופרים בילד למצוא משהו לא תקין. מסיפורים של הרבה אימהות ביולוגיות, עולה שהן חשו שמשהו לא תקין והיו היסטריות בנוגע לעתיד של הילד שלהן, ותפקיד הרשויות היה להרגיע. אצלי זה היה הפוך. אני הייתי רגועה והרופאה חיפשה לבדוק ולבדוק. ברור לי שהכוונה הייתה טובה, אבל מדובר גם ככה בזוג שעבר גיהינום, אפשר היה לחכות עם כל תרחישי האימה שבסופו של דבר גם לא קרו לשמחתי. לכן, מי שמאמץ ילד צריך להיות עם אצבע על הדופק", היא מתריעה, וממשיכה:
"בתחילת דרכי, הייתי אמא מאד מכילה ומקבלת ובדרך הקשה הבנתי שהמערכת לנצח תראה בי אמא סוג ב׳ או אמא מאמצת. לכן, המערכת תמיד תחשוב שהיא יודעת טוב ממני מה נכון לילד שלי .היום אני תמיד מציגה את עצמי כאימא של. לא בעדינות ולא בשקט, אני אמא שלו. זוהי האמת".
החיים כאישה עקרה
היום רינת היא אישה שמחה ועוצמתית. על התהליך שעברה, היא מסתכלת במבט מפוקח יותר:
"במבט לאחור, הייתי רוצה לחקור הרבה יותר ולבדוק את הדברים. לא להאמין בעיניים עצומות למה שנאמר לי .אני מודה על הקשיחות והעמידות שהייתה לי, כי אחרת לא הייתי מתראיינת פה. היום אני פחות מתעסקת בזה, אבל זה עדיין מעיב וזה קיים כל הזמן. אני חווה עדיין את תחושת הפספוס ואולי הכישלון, גם אם לא כולם רואים או מקבלים את זה. זו צלקת שתמיד תישאר איתי", היא מודה.
כשביקשתי מרינת לתת עצות לנשים נוספות ברחבי העולם שמתמודדות עם קושי דומה לשלה, היא נרתעת. אך, לאחר מחשבה נוספת, היא פותחת ואומרת:
"נכוויתי בעצמי מהנושא אז קשה לי לתת עצות, אבל כמי שחיה את זה, אני יכולה לומר למי שמתמודדת עם הקושי בהבאת ילדים לעולם – תהיי את. תהיי נאמנה לתחושות שלך. תבכי כשצריך. מותר להישבר. כל אחת יכולה לראות את העקרות מנקודת מבטה שלה. אם את רואה זאת ככישלון, אל תתני לסביבה להתנגד לזה, כי זו התחושה שלך. את זו שעוברת את זה וחיה עם זה. אבל, למרות כל הקשיים, אל תתני לזה מקום מרכזי בחיים שלך, כי החיים חזקים מהכל. וכן, זה רע ליפול לסטטיסטיקה גרועה, אבל זה מה שחילקו לנו ועם זה ננצח.
"המציאות של נשים עקרות היא קיימת. אין מה לעשות. צריך לפתח עמידות ולקבל את זה שיש קשיים בחיים שלא ניתנים לפתירה. אבל, בסופו של דבר זה לא מה שמגדיר אותי: אני אדם שלם, שעבד ולומד ומתקדם, ויחד עם זאת, אני לא יכולה להביא ילדים. אני חושבת שבמקרה הזה, מאוד חשוב ללכת לטיפול כלשהו שעושה לך טוב, ובעיקר – לא להתמודד עם זה לבד".
הנס שלהם
הרב בועז קליין ואשתו, הם שליחי חב"ד בברילוצ'ה שבארגנטינה, כבר 15 שנה. הם נשואים באושר ומגדלים את ששת ילדיהם בשליחות הרחוקה. על המסע שלהם להבאת ילדים לעולם, משתף הרב בועז בפתיחות:
"התחתנו בשנת 2009, ויצאנו מיד לאחר מכן לשליחות. רק לאחר שנה- שנתיים, הבנו שיש לנו בעיה. התחתנו צעירים מאוד וזה לא הלחיץ אותנו כל כך, ובגלל שלא היינו בארץ, לא היינו במעקבים עם רופא צמוד. לקחו לנו 3-4 שנים, עד שהחלטנו לפנות לרופא כדי לבדוק את העניין. הבעיה שלנו לא הייתה מוגדרת באופן ברור ולא הייתה לנו איזושהי בעיה רצינית שנמצאה. נתנו לנו כל מיני גירויים להגדיל את הסיכויים, אך זה לא עבד. היה לנו מאוד מאוד קשה ומאכזב להתמודד עם חוסר ההצלחה הזו. ההורמונים, הבדיקות והזריקות מאד קשים, וזה מאוד מתיש ולא קל, במיוחד לאישה".
אחרי כל זאת, לאחר כשנתיים, נולדה לרב בועז ורעייתו בת בכורה, שיינא. הריון ולידה שהם מגדירים כנס גלוי.
"הכל היה ניסים", הוא מצהיר. "הלידה הראשונה, הייתה בדיוק אחרי שאשתי טבלה במקווה שידוע כרווי בסגולות, בניו יורק. זהו המקווה שהרבי נתן בו ברכה לעניין זה. אחרי חמש שנים, נולד לנו שניאור. גם הוא עם עזרה רפואית שנקראת גירוי. שניאור נולד אחרי שהייתי במז'יבוז' אצל הציון של הבעל שם טוב ובהאדיטש בציון של האדמו"ר הזקן. הלכנו לשם בהמלצותיהם של רבים והתפללנו שם להצלחת ההיריון ומהר מאוד זה עבד".
כשהקורונה השתוללה בארגנטינה, מצאו עצמם הרב בועז ואשתו בסכנה, והחליטו לטוס חזרה לישראל, עד שהמגפה תירגע. בתקופה הזו, הם המשיכו לנסות להרחיב את המשפחה. הוא משחזר:
"זו הייתה תקופת קורונה, היינו כבר תקופה די ארוכה בארץ. ניסינו וניסינו וזה לא הצליח. בחרנו בפעם הזו בטיפול יותר אינטנסיבי ממה שאנחנו רגילים אליו, ועדיין זה לא צלח. זה היה מאוד קשה ומאכזב. זו התקופה הכי ארוכה שהיינו בה בטיפולים ללא הצלחה. ידענו מצד אחד שהנס יכול להתרחש ושאנחנו נצליח מתישהו, אך תמיד נמצאת במוחנו האפשרות שזה לא יקרה – והיא קשה וכואבת. מצד שני, היינו שמחים במה שיש לנו, כי היו לנו כבר שני ילדים. זה היה יותר מרגיע עבורנו באופן מסוים, שגם אם לא נצליח, אנחנו לא נשאר לבד".
איך הייתה ההתמודדות מול החברה החב"דניקית, שמעודדת ילודה?
"בהתחלה, להגיע לבריתות, לבר מצוות ובת מצוות ללא ילדים היה לנו קשה. זה באמת קשה. אנחנו חס וחלילה לא מקנאים, אנחנו פשוט רוצים, והאירועים האלו מבליטים את מה שחסר לנו. זה נותן עוד תזכורת למה שחסר אצלך, למה שהיית רוצה. בכל פעם שהיינו בטוחים כבר, חושבים ומצפים והגיעה התשובה השלילית, זה היה אירוע קשה עבורנו. אבל, הסביבה תמכה בנו וקיבלה אותנו", הוא משיב ומוסיף:
"האמונה והביטחון בה' עזרו לנו להתמודד. בסוף, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים וזו השליחות שלנו בעולם. אנחנו מאוד מאמינים שמה שהקב"ה רוצה זה מה שיהיה הכי טוב. אני לא חושב שיש משהו שעוזר יותר מזה".
בהתחלה, להגיע לבריתות, לבר מצוות ובת מצוות ללא ילדים היה לנו קשה. זה באמת קשה. אנחנו חס וחלילה לא מקנאים, אנחנו פשוט רוצים, והאירועים האלו מבליטים את מה שחסר לנו
ברכה כפולה ומכופלת
לאחר לידת שני הילדים הראשונים, החליטו הרב בועז ורעייתו לבקש ברכה מאגרות הקודש הידועות של הרבי מלובביץ', שבעקבותיה הגיעה בשורה שהדהימה את שניהם:
"לאחר ששניאור נולד, בסופו של דבר, אשתי נכנסה להריון. ידענו שזה הריון מיוחד עוד לפני שבדקנו אותו באולטרסאונד. הרב'ה כתב לנו באגרות קודש שתהיה ברכה כפולה ומכופלת אז חשבנו שמדובר בתאומים, אבל כשהלכנו לרופא, הוא הסתכל באולטרסאונד ולאט לאט הוא מצא עוד שק ועוד שק ועוד שק. זכינו ברביעייה. הרופא מיד נלחץ וחשב שצריך לעשות חס וחלילה דילול, הוא הסביר לנו שבהריון של רביעייה, ישנה סכנה שהכמות תפגע באיכות העוברים. אשתי התנגדה לדילול ולא הייתה מוכנה לשמוע על אופציה שכזו. כתבנו לרב'ה עוד פעם. סיפרנו על התוצאות ושאלנו אותו מה אפשר ומומלץ לעשות במקרה הזה והרב'ה כתב שם שתהיה ברכה גם בכמות וגם באיכות. ההיריון היה מאוד מאוד קשה, מאוד מאוד ניסי ומאוד מוצלח. הוא נגמר בארבעה תינוקות, בריאים ושלמים. זה היה האושר הכי גדול שהיה לנו. נס של ממש".
"יש הרבה אנשים שלא הולכים להיבדק או סתם מורחים את זה. צריך קודם כל, ללכת, לחפש ולנסות לעזור. צריך גם בטחון בה' וסגולות. אני יודע שיש אנשים שמאמינים בסגולות ויש כאלו שפחות, אבל אנחנו ראינו שהדברים שעשינו השפיעו בסופו של דבר על הצלחת התהליך. אנחנו צריכים לעשות השתדלות, אך בסוף הברכה מגיעה מהקב"ה", הוא מוסיף.
הרב בועז ואשתו כבר חזרו לארגנטינה לשליחות חייהם. הם יצאו ממנה הורים לשניים וחזרו אליה כהורים לשישה. כמו שהיטיב לומר חנן בן ארי בשירו "אמן על הילדים": "פתאום הם שישה". ככה ממש, בהריון אחד, זכו הרב בועז ואשתו להרחיב את המעגל המשפחתי באופן כה משמעותי.
***
כל אחד מאתנו דמיין את היום שבו הוא יתבשר שיהיה לו ילד. כל אחד ואחת חלמו על הרגע שבו הילד הזה ייצא לאוויר העולם. כולנו דמיינו איך אותו הילד ייראה, מה הוא יגיד, למי הוא יהיה דומה. חלקנו, זוכים לממש את החלום כבר ברגע שבו הרצון מתעורר, וחלקנו, צריכים לעבור דרך ארוכה, רצופה באכזבות ובכישלונות על מנת להגשים את הרצון הכי טבעי: להיות הורים. יש כאב וצער בעולם. לא הכל בא בקלות ולפעמים, בורא העולם יכול לומר 'לא'. אך, יותר מכל, רינת ובני הזוג קליין מראים שאין גבול למה שאדם יהיה מוכן לעבור כדי להגשים את הרצון הכי הכי טבעי וגדול שלו, ומוכיחים שגם אם דלת אחת נסגרת, תמיד תהיה דלת אחרת שנפתחת.
