כיצד מוכיחין?

בין שלל המצוות והתיאורים שנכללו בו, כולל ספר דברים, "הנאום האחרון של משה", או "משנה תורה" בפי חז"ל, גם פרקי ברכה ושירה מרהיבים, כגון פרשיות האזינו-וזאת הברכה, גם פרקי תוכחה קשים, כגון פרק הקללות הקשות שבפרשת כי תבוא ופסוק התוכחה שבפרשתנו (ודומה שלא לחינם נקראת קריאת-ייאוש זו בקהילות רבות במנגינת האבל של תשעה באב: "איכה אשא לבדי טרחכם, ומשאכם, וריבכם?").

רבי משה חפץ (1711-1663), מהמיוחדים שבחכמי ישראל באיטליה, חי בדור הרנסנס שבו פרקו רבים מבני קהילתו עול מצוות. לצד מסכת חייו המיוסרת (הוא נפטר בהיותו בן מ"ח שנים בלבד, ושָכַל בחייו את בנו-אהובו), כתב חיבור מופתי על התורה, שמשלב בין פרשנות מקורית ועיונים פילוסופיים לצד התייחסות לחידושים המדעיים שהתגלו בתקופתו.

בהגיעו לפרשת דברים, הקדיש פרק נרחב לסוגיית התוכחה. בראשית דבריו הוא תמה על הפסוק הראשון: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".

"וכי אפשר למשה", שואל רבי משה חפץ, "לדבר אל 'כל ישראל', שש מאות אלף רגלי כאחד"?

ותירוצו עמו: "אלא לפי שהיה בא להוכיחם. והמוכיח את חברו כדי שיקבל דבריו, ראוי ונכון שאל יאשימנו בפניו עוון אשר חטא. ולא יאמר לו 'טול קיסם' בפירוש. כי אז תעלה חמתו באפו, וכדי בזיון וקצף, והשב ישיב לו את הרעה, ויענה לו 'טול קורה'. אלא יוכיחנו כמי שיוכיח זולתו, ולא יראה עצמו שיחשוב בו העוון".

ורבי משה ממשיך ומפרט: "דרך משל: ידבר דבריו בדרך כלל, כאילו יספר לו גודל הפשע הנהוג בדור הזה. ולא יפרט עליו לאמר 'אל תעשה את הנבלה הזאת'. ככתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'. פירשו בו שתוכיח את עמיתך, אבל באופן שלא 'תשא עליו חטא'. רצונו שלא תאמר שאותו החטא הוא בחברך, ולא תשא אותו העוון עליו, אלא תדבר דבריך כאלו העוון הוא בקהל או ברחוקים ממנו. ולא תביישנו כמורה באצבע שהוא החוטא. הלכך משה אשר בחר להוכיח פושעי ישראל. ומסתמא אם מדלת הארץ חטאו ופשעו, לא כל הקהל נאשמו, ולא כל העם בשגגה כי הם זרע ברך ה'. הלא תראה בעגל שלא היו באשמה אלא שלושת אלפי איש, וכן בעדת קרח, ואם היה משה מוכיח לכל אחד כפי חטאו, היו האנשים נכלמים מאד, וכן לא יֵעָשֶֹה. על כן בא משה ליישר דבריו נגד כל ישראל בכלל, שלא לפרט החוטאים, וייכלמו מכל אשר עשו והיה להם לזרא".

כמה יפים דבריו גם לזמננו ולמקומנו. רבי משה חפץ מבקש ללמדנו שגם בשעה שמבקש אדם להפיץ את מסריו, וכל שכן כאשר מבקש הוא להוכיח את בני דורו, ולתקן את דרכיהם, חייב הוא להיזהר בכבודם. עליו להיזהר ולהישמר מהכללות מתלהמות וחסרות בסיס, מהדבקת תוויות אשם חסרות בסיס על בני שיחו ('בוגד'), ומקלישאות חלולות ונבובות.

היה ורצונו שדבריו לא רק ייאמרו אלא גם יישמעו וייכנסו בליבות השומעים, עליו לומר דבריו במתינות ובשיקול דעת. וכבר הורו לנו חכמים במצוות התוכחה, ש"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

פרק חשוב בדיני תוכחה והלכות 'דברים', למד מפרשתנו גם מו"ר הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון", שהשבוע חל יום השנה לציון פטירתו.

הרב עמיטל נתן לבו ודעתו לתיאור המפורט של הזמן והמקום שבו נאמרה בתוכחה. בנוסף לפסוק הראשון שמפרט את הנ"צ-נקודת הציון המדויקת שבה, כביכול, נאמרו הדברים ("בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב") ממשיכה התורה ומפרטת גם את המועד המדויק שבו הם נאמרו: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם".

ולא עוד, אלא שהתורה אינה מסתפקת בציון זמן 'קלנדרי', של השנה והיום, אלא טורחת ומוסיפה גם את פרק הזמן ה'היסטורי' שכולל את המאורעות החשובים בני התקופה: "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי".

ושוב שָבָה התורה ומפרטת את המיקום המדויק: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב". לשם מה חזרה ארוכה, מפורטת ומייגעת זו?

בעקבות דברי הספרי (ובשונה מפירוש נכדו הרשב"ם שהבין את הפסוק כפשוטו), מסביר רש"י שציוני שמות המקומות אינם נקודת ציון גיאוגרפית אלא מעין מושא עקיף: "במדבר – לא במדבר היו, אלא בערבות מואב היו. ומהו במדבר? בשביל מה שהכעיסוהו במדבר; 'בערבה' – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור; 'מול סוף' – על מה שהמרו בים סוף, 'בין פארן ובין תופל ולבן' – הוכיחם על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן".

בהמשיכו קו פרשנות זה, ביקש הרב עמיטל ללמוד מפירוט רחב זה שיעור גדול ב"הלכות דברים".

הבא ל"דבר אל כל ישראל", ומקל וחומר להוכיחם, אמר הרב עמיטל, צריך לתת את ליבו לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לרלוונטיות שלהם: עליו לתת דעתו כל הזמן לעיתוי ולמקום שבו הם נאמרים, כמו גם לקהל היעד שאליו מכוונים דבריו.

לפיכך, הגם ש"זאת התורה לא תהיה מוחלפת", 'תורה' שנאמרת בארץ ישראל בשנת 2023 אינה יכולה להיות זהה לזו שנאמרה בחו"ל לפני חמש מאות שנים. ודברים בעניין גאולת ישראל שנאמרו לפני שואת יהודי אירופה, או טרם הקמת מדינת ישראל, אינם יכולים תמיד להיות יפים, נכונים ובוודאי לא זהים לאלה שנאמרים לאחריהם, בימינו ולימינו.

"דור דור ודורשיו", דור דור והדברים שיפים לו. "והכל", כפי שלִמְדוּנוּ חכמי המשפט העברי גם לעניין פסיקת ההלכה, "לפי הזמן, והמקום והעניין".

(דברים חזון תשפ"ג)