הלב והראש עם משפחות החטופים ועם הלוחמים. גם הקבלה שקיבלתי על עצמי ברוח ימים אלה, להשתדל (בינתיים) שלא לדבר רע או לא לבקר בציניות האופיינית לי אפילו פוליטיקאים ש(לענ"ד) ממש ממש מגיע להם – תעשה את המדור יותר 'חלבי' מהרגיל. מקווה שתבינו.
ביום שאחרי
אף אחד אינו יודע מתי יהיה כבר 'היום שאחרי', וגם לא איך הוא ייראה. צה"ל פועל בעזה בקצב שנראה לו לנכון, בזהירות ובנחישות, עדיין מייחלים לעשות סוף לבכירים בחמאס כמו סינוואר, מוחמד דף, מרוואן עיסא, חאלד משעל, איסמעיל הנייה וסאלח אל-עארורי. הטור יורד לדפוס ביום שלישי. נקווה שעד שבת, לכל המנוולים האלה אפשר יהיה להוסיף: זיכרונם לקללה.
עד מתי תימשך הפעולה? מכינים אותנו לעניין של כמה חודשים. הרושם הוא שבארה"ב מתחילים לאבד את הסבלנות, והשעון שלנו איננו השעון שלהם. בסקרים עדכניים בחמישה מחוזות עיקריים מתוך שישה, טראמפ מוביל על ביידן. זה, כמו תמונות ההרס מעזה, עלולים להשפיע על עוצמת הלחץ האמריקני. נכון לעכשיו הם 'ביקשו' שנהיה 'ממוקדים' יותר בהפגזות מהאוויר כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. סבבה. איך עושים את זה? ארה"ב תשלח לנו פצצות מיוחדות עם GPS ממוקדות מטרה. אין התנגדות. עם זה אנחנו יכולים להסתדר ולהמשיך. 240 חטופים, זוכרים? זה עומד לנגד עיניו של כל מפקד, כל חייל, וגם בליבם ובדאגתם של כלל אזרחי ישראל. ייתנו את החטופים בחזרה? – יקבלו (כמובן, על המה יקבלו יחליטו אלה שזה תפקידם). מה שנכון לעכשיו מתבקש הוא שעד שלא נשמע מהחטופים או על מצבם, עד שלא יוחזרו – אין הפסקת אש. לא זמנית ולא בטיח. ולעניין זה הממשלה צריכה את הגב שלנו, האזרחים הפשוטים.
נחזור לשאלה: עד מתי? התשובה: אין לדעת. לא באשר לזירה הדרומית, ובטח גם לא באשר לגזרה הצפונית. חיזבאללה, לבנון, סוריה, ואולי אפילו איראן. מה שכן ברור, למרבה הצער, הוא שיישובי עוטף עזה והיישובים סמוכי הגדר בצפון והקרובים אליה – לא ישובו לבתיהם כל עוד ביטחונם האישי יהיה מובטח. זה אומר: אין חמאס בעזה, אין כוח רדואן על גבול הלבנון (כוח שהתאמן, בדיוק כמו החמאס בדרום, לכבוש יישובים ישראליים הסמוכים לגבול הצפוני). ועוד לא הזכרנו את 150,000 הטילים שבידי החיזבאללה המכוונים למטרות בישראל, חלקם עם רמת דיוק מקסימלית. אם ניאחז בהערכות של רבים מהפרשנים הביטחוניים באולפנים השונים, הטיפול הרציני של צה"ל באיום הצפוני ממתין שיסתיים הפרק הדרומי. כלומר, עוד צפויים לנו שבועות ארוכים של מלחמה. צה"ל, שנכנס למלחמה הנוכחית במצב קולוסאלי, עם המחדל המודיעיני ועם האיחור בתגובה למתקפת הפתע, התעשת מהר, שינה תוכניות מבצעיות בהתאם להתפתחויות, הגיע בכוחות גדולים חדורי מוטיבציה, ומחולל נפלאות בלחימה. האם גם העורף ידע להפגין עוצמות שכאלה? נכון לעכשיו, האזרחים, בגילויי ההתנדבות שלהם, עושים זאת בענק. מרבית משרדי הממשלה מפגרים הרחק מאחור. כמה צפוי, כמה חבל.
מה שברור הוא שב'יום שאחרי' תצטרך המדינה להתמודד עם מספר עצום של אתגרים, כל אחד מהם חיוני, חשוב וקשה מחברו. אבל אם רוצים לבנות את מדינת ישראל המתחדשת, זו שאחרי המכה האדירה שחטפנו בשבת השחורה של תשפ"ד, אין ברירה. הנה כמה מהנושאים הבוערים:
שיקום המפונים
כ-200 אלף ישראלים נאלצו לעזוב את בתיהם (חלקם הלא קטן גם את המשקים החקלאיים שלהם), את פרנסתם, את כל מה שהיה להם, ויצאו עם מזוודה או שתיים. זהו כל רכושם. לאלפים מהם אין לאן לחזור, בין אם מפני שבתיהם נהרסו, ובין אם מפני שהם על קו הגבול. חובה עליונה של המדינה לטפל בבעיה סבוכה זו מייד, ברוחב לב, תוך קיצור הליכים בירוקרטיים, ותוך הבעת אמפתיה רבה למשפחות האלה. המדינה פישלה בענק בהגנה עליהן. כיום חובה עליה לפרוס עליהן 'כיפת ברזל' כלכלית, חברתית, נפשית – הכל בכל מכל כל.
מיגון
שנים שכל מי ששייך, התריע על היעדר מיגון מספיק בצפון, ביישובי ספר, במוסדות חינוך, בבתי חולים ועוד. אפילו כמה דוחות מבקר המדינה חזרו והתריעו, וכמעט כלום לא נעשה. אפילו 5 מיליארד שקלים שהוקצו לכך בתקופה שבה כיהן אביגדור ליברמן כשר ביטחון, קוצצו אח"כ. בדיוק כמו שעשו לכיתות הכוננות ולנשקים ש(לא) סופקו להן. מיגון כדבעי – צורך חיוני והכרחי, גם לאחר שתושג הפסקת אש. המקום הזה, מה לעשות, יחיה על חרבו. תמיד.
תקני בריאות
המלחמה הזו חשפה שוב את המחסור העצום בכוח רפואי מקצועי ומיומן. הפעם קיבל דגש הצד הנפשי. בישראל חסרים אלפי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בעקבות מה שעוללו כאן החמאסניקים ימ"ש, אלפי אזרחים וחיילים בסדיר ובמילואים נזקקים כבר עכשיו לטיפול נפשי. להערכת מומחים לרפואת הנפש, המספר הזה יכפיל עצמו לאחר שהתותחים יידמו, לאחר שחיילים שישוחררו יעכלו את מה שחוו. מאין יבוא עזרי? האחראים לתחום חייבים לחשוב מחוץ לקופסה, להכשיר לטיפול בפוסט-טראומה כאלה שעובדים בתחומים שליד (פסיכותרפיה וכדומה). חייבים להנגיש את הזקוקים לוועדות של ביטוח לאומי, בלי שיצטרכו להתחנן על נפשם הפצועה וכדומה.
קבינט כלכלי
משק מתפקד ברמה גבוהה הוא יעד חשוב ביותר לממשלה ולמדינה. זה משפיע על היקף התעסוקה, על היצוא, על הכנסות המדינה ממסים, על חיסכון בתשלום דמי אבטלה ועוד. נכון לעכשיו משרדי הממשלה השונים, ובהם האוצר, חרף מאמצים שהם עושים, זוכים לביקורות שליליות. הגיע הזמן שמישהו שם למעלה יקים קבינט כלכלי בעל סמכויות, שיתאם בין המשרדים הרלוונטיים, שיקל בירוקרטיה, ובעיקר יאפשר כבר להזרים תקציבים למי שזכאי. לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, לדוגמה, שבתי מלון שקיבלו מאות משפחות מפונים, עפ"י דרישת הממשלה, יצטרכו להמתין 3 שבועות לקבל את הכסף עבור האירוח. וזו דוגמה קטנה. לא חסרים אנשי משק וכלכלה רציניים שיסכימו לעמוד בראש גוף שכזה, אם רק הפוליטיקאים לא יקלקלו להם ויפעלו על פי שיקולים פוליטיים צרים, במקום לראות את טובת המשק כולו.
עם ישראל בארץ ובעולם
עם ישראל כאן בארץ מתגלה בשיא תפארתו. מלחמות היהודים כאן שלפני פרוץ מלחמת השבת השחורה הוזזו הצידה, הן באזרחות והן בצבא הנלחם אין להן זכר. ב"ה. והלוואי שהדבר יישמר גם בשוך הסערה. אישית, אני סקפטי, ולו בגלל שאני כבר שומע כמה 'חוכמולוגים' המעיבים על האווירה. אבל בשורות האלה אני מבקש להתייחס למשהו אחר – ליהדות התפוצות. לא אחדש, האנטישמיות ברחבי העולם גואה ומטפסת לגבהים המזכירים את השנים האפלות באירופה. עפ"י דיווחים מארה"ב ומאירופה, יש גידול של מאות אחוזים בתקריות על רקע אנטישמי. גם בניו יורק, שנחשבה כמקום הכי בטוח ליהודים (אולי חוץ מישראל), יש אין ספור תקריות כאלה. יהודים מסירים את המזוזות מדלתות הבית החיצוניות, מסתירים סממנים יהודיים בלבוש וכדומה. כן, ההתנכלות שם אינה מפרידה בין יהודים אורתודוקסיים ליהודים רפורמיים וקונסרבטיביים. בעיניים שלי, הגיע הזמן (כבר מזמן הוא הגיע) שגם הממסד הרבני הישראלי יחשוב מחוץ לקופסה, וייתן גם ליהדות שאינה אורתודוקסית בארה"ב את היחס המכובד והראוי לה. כן, אפשר לחלוק עליהם בדברים כאלה ואחרים, אפשר לא להסכים איתם, אפשר להציב תנאים וגבולות בדברים שהם 'קו אדום', אבל הם יהודים – וכך יש להתייחס אליהם. קודם כל, לא לפחד לדבר איתם גלויות, אפילו שמצלמים. הגיע הזמן.
צה"ל
אין ספק שדקה אחרי שיסתיימו הקרבות, מפקדי צה"ל שהיה להם חלק חשוב במחדל המודיעיני ובמוכנות המאוד לא ראויה לקדם פני הרעה בדרום – מהרמטכ"ל הרצי הלוי, עבור בראש אמ"ן האלוף חליוה וכלה באלוף פיקוד דרום פינקלר ואחרים – יהיו הראשונים שיבקשו סליחה מהמשפחות שאיבדו יקירים, מהפצועים וממשפחות הנעדרים (הם כבר עשו זאת), יקבלו על עצמם את האחריות ויניחו את המפתחות. כלומר, יפרשו מהצבא.
כואב הלב לכתוב את זה, בטח נוכח ההתעשתות המהירה והדרך המדהימה (לעדות כל הכתבים הצבאיים) בה מתנהלים הקרבות בעזה, ובכל זאת בצה"ל למושגים 'אחריי' ו'הנני' יש גם מחיר. להערכתי, לא יצטרכו לדרוש אותו מהם. לא אתייחס כאן לאחריות הדרג המדיני. כי אם להם לא ברור, אני בטוח שיהיה רוב מוחלט בעם הזה שיבהיר להם. מה שכן, אין ספק שגם צה"ל יצטרך לעשות חשיבה מחדש. האם נכון להמשיך בקונצפציה של 'צבא קטן וחכם'?, למשל. נראה שלא. שנצטרך צבא גדול וחכם. ואולי זה אומר ביטול קיצור השירות הסדיר שהונהג בשנים האחרונות, וזה בטח אומר חשיבה מחדש גם בסקטור החרדי. על חוק אי גיוס חרדים, אמור מעתה: חוק גיוס חרדים.
נושאים אחרים
יחסינו עם מדינות כמו רוסיה, טורקיה ואחרות, ההסברה הישראלית בעולם, ועוד עוד. נשאיר משהו לטורים הבאים.
