ההתבוללות בארץ תלויה בנו

האם הבאנו את דמות האדם היהודי הנאמן למצוות למיצוי המלא של מודל וכמיהה להיות כמוהו?

הטלת אשמה על אחרים היא הפתרון הקל ביותר. כך אירע כבר בחטא הראשון – חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע. אדם הראשון הטיל את האשמה על אשתו, ולמעשה על הקב"ה: "האשה אשר נתת עמדי"; חוה הטילה אותו על הנחש: "הנחש השיאני ואוכל"; על פי חז"ל, הסיבה שהנחש לא הטיל את האחריות ואת האשמה על מישהו אחר היא רק בשל העובדה שלא ניתנה לו ההזדמנות לעשות כך, כיוון שהקב"ה העניש אותו מיד. מאז ועד היום – נוח להצביע על אדם אחר או על גורמים שאינם תלויים בנו כדי למצות את הדיון בדבר האחריות והאשמה. אמת הדבר שלעתים זה נכון, ולא טוב לו לאדם להאשים את עצמו במה שלא היה ניתן לבחירה אחרת. לא זו בלבד, אלא שלרגשות אשמה אין תועלת מרובה, ופעמים רבות הם אלה שחוסמים את אפשרות התיקון. ואף על פי כן, ברירת המחדל, לאמור: הצעד הראשון, חייב להיות מבט פנימה, ובחינה מה אנחנו עצמנו יכולים לתקן, ורק לאחר "קשוט עצמך" ניתן להרחיב את המעגלים.

המודעות להיקף ההולך וגדל של נישואים מחוץ לעמנו הגדול דווקא במדינת ישראל – היא דוגמה משמעותית לכך. חלק גדול ממנה לא תלוי בנו. העידן בו אנו חיים והרוח הפוסטמודרנית מייחסת חשיבות הולכת ופוחתת, במישור האישי, לשאלות ייחוסו הלאומי ושייכותו הדתית של בן או בת הזוג. אמנם, הטענות כאילו הרעיון הלאומי כבר לא תקף מתגלות פעם אחר פעם כטענות הבל, אולם במישורים האישיים יש לכך השפעה גדולה. לא זו בלבד, אלא שרבים רבים מאלה שאינם יהודים על פי ההלכה נקלטו בחברה הישראלית באופן מלא, בעיקר בגלל סעיף הנכד, ושאלת מעמדם ההלכתי אינה תופסת מקום בכך.

ברם, הרבה מאוד דברים תלויים בנו. בראש ובראשונה ביצירת המוטיבציה הכפולה: מחד גיסא, להגברת הזיקה היהודית העמוקה והרתיעה מנישואים עם מי שאינו יהודי. ככל שתגדל ותגבר ההזדהות העמוקה עם השורשים היהודיים; ככל ששייכות לעם היהודי תיתפס כזכות גדולה יותר; ככל שאנו ננכיח את ההתנהגות המקדשת שם שמיים, המוסרית וההגונה; ככל שנקיים את דברי הרמב"ם על הדמות הראויה: "…והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו" – כך יהיה חשוב לבני אברהם אבינו שלא לשאת את מי שאינו חלק מזכות זו. שאלת האשמה והאחריות צריכה להיות מופנית לשם – האם עשינו את כל מה שפותח את השערים האלה? האם הבאנו את דמות האדם היהודי הנאמן למצוות למיצוי המלא של מודל וכמיהה להיות כמוהו?

מאידך גיסא, ככל שתהליך הגיור יהיה אמיתי ולא מזויף, הולך בדרכה של תורה ונזהר מאונאת הגר, מבוסס על הרצון של אנשים להצטרף לעם היהודי מכוח מה שנאמר לעיל – האטרקטיביות של היותנו יהודים, נגיש ומאיר פנים, ובעיקר – מבקש באמת את האחריות שלנו למי שגר בתוכנו ושותף בחברתנו. האם עשינו את כל מה שפותח את השערים האלה?

(מקץ תשפ"ב)