חסיד הגור שהתגייס לצבא והפך למוזיקאי

גור לך: תלמיד הישיבה המוכשר שהשתייך לחסידות גור קיבל את ההחלטה הראשונה בחייו בשנות העשרים שלו – להתגייס לצבא. הוא מספר על החיים בחסידות גור, על החשיפה לעולם ועל התהליך שעבר עד שהפך למוזיקאי

ביום העצמאות ה-65 למדינת ישראל ישב יהודה אברמצ'יק, חסיד גור בן 24 בביתו שבערד, נעל את הדלת, הגיף את התריסים והדליק ברעדה את הרדיו. ברדיו התנגן השיר "איפה הן הבחורות ההן". "לא הצלחתי להפסיק להקשיב. המשכתי להאזין לעוד שירים, כל מיני שירי אהבה. זה צמרר אותי", הוא מספר. "לאחרים זה מובן מאליו אבל אותי זה מאוד הפתיע, לא שמעתי אף פעם כאלה שירים". הרגע הזה היה אחד מהרגעים ששינו את חייו.

יהודה, בן 30, נשוי ואב לארבעה, גדל בהר נוף שבירושלים למשפחה של חסידי גור. במשך כל חייו התחנך במוסדות החינוך של חסידות גור, שנחשבת לקיצונית שבחסידויות.

בגיל 19 בשלה העת והוא נישא. "התחתנתי בשידוך. נפגשנו פעם אחת, למשך כמעט שעתיים- שזה נחשב המון זמן, בדרך כלל זה לוקח חצי שעה. כשאתה נפגש זה כבר אחרי ההחלטה, העוגות לאירוסין כבר מוכנות במקרר ורק מחכים שתסיימו את הטקס של הפגישה. אומרים לך מראש על מה לדבר ואתה מדבר על זה. אם זה נמשך יותר מדי זמן, ההורים, שעומדים מאחורי הדלת, נכנסים כדי להגיד לכם לצאת. אחרי שנה התחתנו, ובכל השנה הזאת לא נפגשנו", הוא מתאר וממשיך: "לא הכרתי משהו אחר. לא ידעתי מה זה חתונה ואיך עושים ילדים. רק ביום של החתונה הסבירו לי מה עושים".

אחרי החתונה הזוג עבר לבני ברק, ומשם לערד, שם יהודה למד בכוילל (בעגתו). בערד ישנה קהילה גדולה של חסידות גור – אבל הם דרים בין חילונים. משהו החל להעיב על ליבו של יהודה: "הייתי נשוי, אבל הנישואים האלה הם קודם כל בשידוך שההורים בוחרים, והם נועדו למטרה אחת ויחידה – לבנות בית בישראל. אין עניין של אהבה, אהבה זו מילה גסה. אין עניין של מגע, שום דבר, חוץ מהמטרה האחת והיחידה. יש המון כללים וחוקים מאוד נוקשים. אסור ללכת עם אשה ברחוב. אסור לדבר עם אשתי ברחוב. אפילו כשמחכים לאוטובוס, לא להיות אחד ליד השני. אסור לגעת אחד בשני אף פעם".

יהודה הרגיש שחסרה לו, לדבריו- אהבה. "כשאתה חי בכזה מקום – אין לך הרבה מרחב. הכל מוכתב לך. יש אנשים שזה נוח להם שהכל מוכתב וברור, לי היה קשה עם זה. הייתה חסרה לי אהבה, בפרט שפתאום ראיתי בערד זוגות אחרים שהם לא מחסידות גור, וגם בארה"ב ראיתי זוגות של חרדים מודרניים יותר שאפילו היו מאושרים. אז למה אני צריך לסבול? זה שאין לך את המרחב להחליט על עצמך שום דבר הקשה עלי, כי הייתי יותר יצירתי, חיפשתי לעשות משהו שהוא יותר שלי, שאני זה שיצרתי אותו. זה היה לי מאוד קשה".

להחליט בשביל עצמך

בתור התחלה, יהודה החליט למצוא מזור לתחושותיו על ידי כך שילמד מקצוע, לא דבר מובן מאליו לחסידי גור. הוא קיבל אישור מיוחד מהרב ללמוד ספציפית בקמפוס חרדי של קרית אונו. מהלימודים נשר אחרי שנה כי התקשה לממנם. "בכל זאת זו הייתה התחלה טובה, כי עד גיל 24 לא ידעתי ABC, או מתמטיקה, ובמכינה למדתי קצת איך לקרוא אנגלית וכו'", הוא מספר. "רציתי לפרנס את הבית אבל נשרתי מהלימודים שהתקווה שלי הייתה שבאמצעותם אני ארוויח כסף. זה מאוד תסכל אותי".

האינטרנט שרכש בעקבות לימודיו, היה חסום, אבל עדיין הרחיב את עולמו של יהודה: "ראיתי כל מיני דברים חדשים שלא הכרתי. כל הידע שלי באותה תקופה היה מהאינטרנט, פתאום ראיתי הרבה אהבה בסרטים והתחלתי לשמוע שירים שמדברים על אהבה. זה הפתיע אותי, לא ידעתי שיש כאלה שירים בכלל. זה מאוד דיבר אלי. זה גרם לי לרצות לחיות ככה בעצמי. באותה תקופה היה לי מאוד מאוד קשה. העתיד שלי היה לוט בערפל. הרגשתי שיש עיוות במקום שאני חי בו ושאנחנו סתם סובלים".

יהודה בירר על מסלולי הגיוס לחרדים, למרות שבאותה התקופה החרדים מאוד התנגדו לגיוס. "מאות אלפי אנשים הפגינו בירושלים נגד גיוס חרדים לצבא, ואני גם באתי, כמובן. עמדתי בהפגנה וחשבתי לעצמי שנראה לי שאני הולך לעשות את המסלול הזה שמדברים עליו, כי זה המוצא היחיד שלי. זה יעזור לי לצאת קצת מהעולם שלי, להכיר עוד אנשים, את עם ישראל, וזה גם יכול לתת לי פרנסה כי הצבא נותן לימודי מקצוע. זה הפתרון היחיד שראיתי למצוקה שלי והייתי צריך להבשיל עם עצמי לקבל אומץ. עד אז לא עשיתי כלום בחיים בלי לשאול. כל דבר קטן שאתה עושה אתה צריך לשאול – ככה מחנכים אותך. פה פתאום אני הולך לעשות מהלך באופן עצמאי לגמרי שאף אחד לא יאשר אותו", הוא משתף.

"מאות אלפים הפגינו בירושלים נגד גיוס חרדים לצבא, ואני גם באתי. עמדתי בהפגנה וחשבתי לעצמי שנראה לי שאני הולך לעשות את המסלול הזה שמדברים עליו, כי זה המוצא היחיד שלי"

חסיד גור עם מדים

יהודה, חרדי עם חליפה ארוכה וכובע, הגיע ללשכת הגיוס והודיע – אני רוצה להתגייס. אחרי כשנה, בגיל 26, התגייס לחיל המודיעין ועבד בתחום המחשבים. הוא שירת כמעט כ-3 שנים בצבא, תקופה שהוא מתאר כתקופה היפה בחייו.

יהודה: "זה היה הגשר שלי לעולם. הכרתי המון חברים וחברות. הם ידעו לקבל אותי בצורה מדהימה. הם היו בני 18-19, אני הייתי בן 26, והם הבינו אותי והתחשבו בי. היו לי המון פערים, פערי תרבות ושפה, לא ידעתי את הניואנסים הקטנים והם הסבירו לי כל דבר. כשאתה חרדי אתה חושב על חילונים כל מיני דברים לא טובים אבל דווקא שם גיליתי כל כך הרבה הבנה אליי. המפגש עם העולם החדש הזה היה כל כך במקום. הייתי צריך את זה".

אבל, למרות האופטימיות, עדיין מדובר במשפחה המשתייכת לחסידות גור, בה האב לובש מדים. הקהילה דיברה עליהם, ניסתה לקרב אותם, ריחמה, והיו גם שלא נתנו לילדיהם לשחק עם ילדיו של יהודה כי פחדו שיתקלקלו. "הייתי בתקופה נורא מבולבלת בשבילי", יהודה משתף. "גם הילדים הרגישו את הקונפליקט, הם למדו בגור ופתאום אבא שלהם הולך עם מדים. הילד שלי סיפר שיש לי סמארטפון, ויום אחד סילקו אותם מהתלמוד תורה עד שהבאתי לרב את הסמארטפון. כשהבן שלי היה בן 7 חקרו אותו וגילו ששוב קניתי סמארטפון וסילקו אותם. הסברתי להם שהבית הוא בית גור, אשתי היא לא כמוני, והם קיבלו את זה".

איך אשתך קיבלה את התהליך שלך?

"בשבילה זה לא פשוט, היא לא אשמה בזה. הגיוס שלי היה מהלך טבעי באותן שנים שדיברתי על זה, היא ראתה איך זה קורה למרות שכמובן היא לא רצתה שזה יקרה. אשתי הייתה ממש גיבורה. היא באה לקראתי מאוד. היא הבינה שזה המצב, שאני מאוד נחוש והיא הייתה חכמה מספיק להחזיק את הבית כמו שהוא", הוא משיב.

בסופו של דבר, הם עברו לרמת בית שמש, שם גרים חרדים מודרניים יותר, הזרם עמו הם מרגישים יותר בנוח כעת. "רציתי להוציא את הילדים מגור. המצב שם קיצוני. יום אחד הבן שלי חזר עם פתק מהמלמד שלו שהמכנסיים שלו צמודים מדי. הוא היה בן 6. היה לי מאוד קשה עם זה. איך המלמד בכלל שם לב לזה? זה מטריד. הבנתי שאני לא יכול להשאיר את הילדים שלי בכזה מקום". הוא מסביר, ואומר: "בדיוק השבוע אשתי אמרה לי שהיא שלמה לגמרי עם התהליך והמעבר שעשינו ושהיא מבינה עכשיו כמה שהמצב בו היינו בגור מעוות. גם לפי ההלכה הפרישות הזו לא צריכה להיות ככה. ההלכה אומרת גם איך לאהוב, איך לבנות את הבית".

"רציתי להוציא את הילדים מגור. המצב שם קיצוני. יום אחד הבן שלי חזר עם פתק מהמלמד שלו שהמכנסיים שלו צמודים מדי. הוא היה בן 6. איך המלמד בכלל שם לב לזה? זה מטריד"

הבחור הכי טוב בישיבה

הרגע ההוא עם הרדיו, בגיל 24, שפתח בפני יהודה צוהר לעולם המוזיקה והשירים שמחוץ לחסידות גור, הוביל לשיר האהבה הראשון שכתב. "גדלתי על ניגוני גור. ידעתי המון ניגוני גור בעל פה. כל ניגון גור הוא יצירה בפני עצמה. בישיבה אני הייתי מתחיל את השירים. מאוד אהבנו לשיר ביחד, הבחורים. לפני כן, השירים שכתבתי היו חסידיים, שירים על פסוקים או ניגוני גור. עד לפני 3 שנים לא למדתי מוזיקה באופן מקצועי. פשוט היה לי כישרון לזה", הוא מספר.

לאחר תהליך שעבר עם עצמו, החליט – הוא יהיה מוזיקאי, הוא כותב, מלחין וגם שר. "מרגישים שאני חסיד במקור. השירים שלי מזכירים טיפה את השירים החסידיים, למרות שהם ישראליים. בעוד חודש אופיע עם 2 זמרות חוזרות בשאלה מהעולם החרדי. מלבד לשירים ישראליים נשיר גם שירים חסידיים, ששלושתנו מכירים טוב".

בשיר האחרון שהוציא, 'נפש יקרה', הוא מתאר את ההערכה העצומה שלו על הוויתורים שאשתו עשתה עבורו במהלך כל השנים, כדי לשמור על שלמות הבית, וכך הפזמון: "בניי חביביי, עוד יבוא יום שאספר לכם כל מה שעשתה אמכם למעני ולמענכם".

"כשההורים שלנו חיתנו אותנו, היא קיבלה את הבחור הכי טוב בישיבה ואני קיבלתי את הבחורה הכי טובה בסמינר. היא לא חלמה שיבוא יום בו אלבש מדי צבא ואתפאר בתג הירוק של חיל המודיעין, במקום במגבעת הגוראית העגולה. היא לא חלמה שיבוא יום בו אלבש ג'ינס וטישרט ואצא עם חברים לשתות בבר, במקום לשתות קפה עם החברים בשטיבל הגוראי ולשוחח על הרבי", כתב יהודה בדף הפייסבוק שלו.

"כשאני בא עם הסיפור שלי מהמקום שבאתי ושר לאשתי שיר אהבה ומעריך אותה, ורואים שאנחנו יחד עד היום והעולם לא נחרב, זה נותן הרבה תקווה למי שגם חווים את הקושי הזה. בסופו של דבר זאת המטרה האמתית", הוא מסיים.