אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת וישלח מבקשת לתאר לנו את קורות יעקב אחרי תקופה של עשרים שנה בבית לבן. אחד הדברים המרכזיים שמאפיינים את המתרחש בפרשה עניינה בעימותים. ליתר דיוק הפרשה מקפלת בתוכה 3 עימותים. העימות הראשון הוא עימות שמתרחש בין יעקב לבין המלאך – שרו של עשו. "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". מאבק במהלכו נפגע יעקב בירכו והכתוב מעיד "והוא צולע על ירכו".
העימות השני הוא העימות עם עשו אחיו, ממנו הוא ברח מבית הוריו, וזאת משום החשש שעשו יבקש לממש את תוכניתו להרוג את יעקב בגלל גניבת הברכות אודותיה קראנו בפרשת תולדות. יעקב חושש מהמפגש "ויירא יעקב מאוד ויצר לו". והמדרש מבאר שחששו של שיעקב היה כפול מחד 'שמא יהרג' ומאידך 'שלא יהרוג ' את אחיו.
העימות השלישי מתרחש בעקבות חטיפת דינה לבית חמור. בקצרה מעיד הכתוב על שכם בן חמור, שרואה את דינה ואז אנו קוראים: "ויקח אותה וישכב אותה ויענה". דינה נאנסת על ידי שכם בן חמור, על חומרת האירוע מעיד הכתוב שמדובר באירוע בו שכם בן חמור 'טמא את דינה', הלשון 'טמא' מבקשת להבליט את חומרת המעשה, ואם לא די בזו הרי שכאשר אחי דינה שומעים על הסיפור, מתאר הכתוב את תחושתם באופן הבא: "ויחר להם מאוד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה".
שני המאבקים הראשונים שיעקב היה מעורך בהן מתנהלים בהתאם לתפיסתו של יעקב לפיה למאבק יש להתכונן. הכנתו של יעקב מושתת כמה נדבכים חשובים שמציג המדרש: "והתקין עצמו לשלושה דברים לתפילה ולדורון ולמלחמה". בפשטות יעקב מתכונן למפגש הטעון והלא ברור עם עשיו אחיו בשלושה מישורים שונים אך משלימים. הראשון תפילה כמאמר הכתוב בתהילים: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" המבקש להמחיש שההצלחות צבאיות אינן נובעות אך מיכולות מבצעיות אלא מהשגחה אלוקית. ולכן יש צורך בתפילה. המישור השני הוא ה'דורון' כלומר המישור הדיפלומטי, מישור המושתת על הנכונות לתת מחוות ומתנות באמצעותן מטשטש הצורך במלחמה, שכן נלחמים עם אויב ולא עם אדם שנכון לתת לך מתנות. הדיפלומטיה מושתת על הצורך של בניית מערך אינטרסים שיהיה בו כדי לאיין את הצורך להילחם מהחשש שגם הצד השני יפגע מעצם המלחמה.
והמישור השלישי הוא המישור המבצעי – מלחמתי. התפיסה המלחמתית לפי המדרש היא מוצא אחרון ויעקב מתכונן לתרחיש זה רק אם התפילות לא יתקבלו, והמחוות הדיפלומטיות לא יהיו משמעותיות באופן שייתרו את הצורך במלחמה, רק אז צריך להיות מוכן עם צבא חזק, משוכלל ומשמעותי כדי לגבור על האויב.
ר' שלמה יצחקי, רש"י מגדולי פרשני המקרא, מביא את לשון המדרש אולם הוא משנה את סדר הדברים ובפירושו הוא מקדים את הדורון לתפילה. כלומר לשיטת רש"י משכשלו הניסיונות הדיפלומטיים להביא לשינוי ולביטול הצורך במלחמה, רק אז מתחילים להתכונן למלחמה וההתכוננות למלחמה מתחילה בתפילה ורק אחר כך מלחמה.
המעניין שגם במדרש וגם בפירוש רש"י המלחמה אינה מופיעה כתחילת התהליך, אלא לעולם היא מונחת כאפשרות וכמוצא אחרון.
במצב דברים זה עולה השאלה מדוע כעס יעקב כל כך על יוזמת שמעון ולוי לצאת במבצע לוחמתי במהלכו משחררים את דינה אחותם מידי שוביה, וזאת במקביל להרס וההרג הרב של כל הזכרים באותה העיר. הענשת אנשי שכם מוסברת במדרש: "מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה". מסע נקמה ששמעון ולוי יוצאים אליו מתוך מטרה אחת ברורה להשיב ולהציל את הכבוד שנרמס בעקבות חטיפת ואונס אחותם דינה. שמעון ולוי מבטאים זאת בצורה קצרה וקולעת "הכזונה יעשה את אחותנו". מסביר את הדברים הרב שמשון רפאל הירש, באומרו: "בתשובתם היחידה,…הם מגלים את כל נימוקם. האדון לא היה מרשה לעצמו את כל זה אלמלא היתה זו נערה יהודיה, זרה ועזובה. רעיון זה עורר בלבם את ההכרה שיש רגעים, בהם גם משפחת יעקב תאחז בחרב כדי להגן על כבוד וטוהר. כל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצדו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב. הם גם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעיזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה הפקר".
אל מול תפיסת האחים והטעמת פעולתם בהיבט המוסרי, והשמירה על הגאווה הלאומית, קם יעקב ומטיח כלפי שמעון ולוי "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ…ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". וכאן עולה השאלה מה היה במעשה של שמעון ולוי כל כך חמור שיעקב עוד יבוא חשבון איתם רגע לפני מותו בעת חלוקת הברכות. מה פסול יש במעשה שמעון ולוי ובמה שונים הם ממה שלמדו הם מאביהם – יעקב, שיודע לצאת ולהילחם – כנגד המלאך, או להתכונן למלחמה כנגד אחיו. ואם יעקב אינו פוסל את האפשרות של מלחמה מדוע שמעון ולוי צריכים היו לפעול אחרת.
דומה שהתשובה נעוצה בשתי גישות שונות שניתן לחלץ מאירועים אלו. נפתח שאין מחלוקת שלעיתים אין כל מנוס ומלחמה היא חובה ולעיתים היא נכנסת תחת הקטגוריה של מלחמת מצווה. החילוק שבין יעקב לבניו נעוץ בשאלה האם תמיד מלחמה צריכה להיות ממומשת. לתפיסתו של יעקב סכסוכים ניתן לפתור גם באמצעים של שלום, וההסדר שמגיע יעקב עם אנשי שכם, יכול להיות מספיק כדי להמשיך את החיים הלאה. מנגד מבחינת שמעון ולוי הסכמי שלום יש לכרות ממקום של חוזק ולא של חולשה. שמעון ולוי אינם מוכנים לקבל את העקרון שלא קרה כלום, ובאמצעות הסדר מדיני בלבד הכל מסתדר. לתפיסתם הסדר מדיני ללא יכולת מבצעית לא תמנע את האסון הבא. ואגב בתפיסתם שמעון ולי צודקים שכן אף לא אחד מעמי האזור קמים לפגוע בהם, אמנם גם כאן נבע הדבר לא רק מעצם ההצלחה של הפעולה הצבאית אלא גם מהתערבות אלוקית, כמו שכתוב: "ויסעו ויהיו חתת [=פחד] אלוקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב".
אם יעקב נתן דעתו על מה יאמרו הגויים, שמעון ולוי נתנו דעתם למורל הלאומי הפנימי, וכדי להבטיח שדברים מעין אלו לא יתרחשו שוב היה עליהם לצאת למבצע בשכם.
דומה בעיני שהמתח המתמיד בין הבטחון והגאווה הלאומית שיש לשמור ולפתח כדי לזכות במעמד ועליונות על עמי האזור ועל האויבים שמבטאים שמעון ולוי במעשיהם, לבין תפיסתו של יעקב שמלחמה היא אך אופציה אחרונה, והיא תמומש רק לאחר שהמסלול הדיפלומטי קרס, מלווה אותנו עד לימינו אנו. אי אפשר בלי עמדתו של יעקב אבל לא ניתן להתעלם מהעיקרון ששמעון ולי מבקשים לחדש.
*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
(וישלח תשפ"ד)
