מסרבים להתנחם

חובה מוסרית של מדינת ישראל להשיב את מי ששלחה לשדה הקרב. לצערנו, בשבי חמאס נמצאים עדיין אזרחים וחיילים רבים. הם הובלו לשם כתוצאה ממחדל גדול של מדינת ישראל. למדינה חובה מוסרית להשבת השבויים, אבל אין מדובר בחובה בלתי מסויגת. יש לצאת מגדרנו, אבל בלי לפגוע בערכים אחרים. כמובן, יש גם הבדל בין השבת חללים ונרצחים להשבת חיילים ואזרחים חיים.

השבת, נקרא על  יעקב אבינו, הממאן להתנחם על בנו הנעדר יוסף. בשעה שיעקב מזהה את כתונת יוסף טבולה בדם, הוא קורע את בגדיו ומתאבל עליו ימים רבים. ילדיו מבקשים לנחמו, אולם הוא מסרב להתנחם. מסביר הספורנו: "קיבל עליו אבלות לכל ימיו, מפני שאירעה התקלה על ידו, ששלח את יוסף אל אחיו".

יעקב, "האב השכול", חש תסכול נוראי ותחושת אשם על כך ששלח את יוסף למשימה מסוכנת, ולא הביא בחשבון מראש את התוצאות הקשות העלולות להתרחש. הורים שכולים רבים חשים תחושת אשם. יש אימהות המעידות שהייתה להן אינטואיציה אימהית שבנם עלול לאבד את חייו, ולאחר האסון הן חשות תסכול על כך שלא פעלו מספיק כדי למנוע את האסון. אני מניח שתחושות אלו קיימות ביחס לבני משפחות שקרוביהן שהו בעוטף עזה באותה שבת שחורה.

יעקב, "האב השכול", חש תסכול נוראי ותחושת אשם על כך ששלח את יוסף למשימה מסוכנת

רש"י מסביר אחרת את סיבת המיאון, וזו לשונו: "אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". בהבנה של יעקב, יוסף חי כל זמן שלא ראה את גופתו.

לדעת פסיכולוגים כל זמן שאדם אינו רואה את גופת בנו המת, הוא אינו יכול לסתום עליו את הגולל, בשל הספק, אפילו קלוש, שבנו בין החיים. ליעקב היה זיק של תקווה שבנו יוסף יימצא חי, ולכן במשך 22 שנים התאבל על יוסף וסירב להתנחם.

מרבית משפחות הנעדרים מהשבת השחורה אינן מתחילות את תהליך האבלות כי הן לא מוותרות על האפשרות שיקירם יימצא. הן סבורות, ובצדק, שיש להפוך כל אבן עד אשר ישתכנעו שיקירן נהרג. בחירה בנחמה היא השלמה עם האובדן, שיש הרואים בה מעין בגידה בנעדר. הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה. גם רחל אשתו של יעקב ממאנת להתנחם על בניה – "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ… כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב".

לדברי הנביא ירמיהו, הבנים ישובו דווקא בשל סירובה של רחל להתנחם ולוותר על התקווה. מיעקב ומרחל נלמד על עוצמתה של התקווה ולהתחיל את האבלות רק לאחר שהתקבלו הראיות המקובלות על מותו של הנעדר.