יעקב ספוקויני"וַיַּרְא יְהוּדָה וְאֶחָיו כִּי רַבּוּ הָרָעוֹת וְהַצָּבָא חוֹנֶה בִּגְבוּלָם וְיָדְעוּ דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה לַעֲשׂוֹת לָעָם לְהַשְׁחִית וּלְהַשְׁמִיד. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ נָקִים הֲרִיסוֹת עַמֵּנוּ וְנִלְחַמְנוּ בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד הַמִּקְדָּשׁ…" (מקבים א, מב-מג).
אלה חלק מדברי יהודה המכבי לפני קרב הגבורה על העיר אמאוס, שבו ניצחו יהודה וכמה מאות מלוחמיו את צבא גאורגיאס, שמנה יותר מחמשת אלפים חיילים.
רוח הגבורה של יהודה פיעמה ללא ספק בקרב חיילי 'הפלוגה הדתית' של חטיבת אלכסנדרוני. בליל נר שני של חנוכה תש"ט יצאו לקרב דמים מול הצבא המצרי באזור פאלוג'ה (היום צומת פלוגות) ליד קריית גת. קרב זה היה המשכו של מבצע 'מוות לפולש' המצרי, הלא הוא 'מבצע יואב'.
למחרת הכרזת העצמאות פלש הצבא המצרי לארץ ישראל. המצרים נעו בשני צירים: ציר אחד לאורך כביש החוף, וציר אחר לכיוון ירושלים. כך יצרו המצרים ציר רוחב ממג'דל-אשקלון עד לבית גוברין, שניתק את הנגב מהמדינה והותיר את יישובי הדרום מבודדים.
בקרבות המרים שנוהלו באזור נפרצה הדרך לנגב, אך לא לגמרי. הצבא המצרי עדיין החזיק במעין כיס אשר זכה לכינוי "כיס פאלוג'ה". הכיס התפרס על ציר רוחב – פאלוג'ה- עיראק אל מנשייה-בית גוברין. הכוחות המצרים שהתבצרו בו הטרידו את שיירות האספקה לנגב. בראש הכוח המצרי עמד הגנרל הסודני עבד אל-טהא, וקצין המודיעין שלו היה ג'מאל עבדול נאצר, לימים שליט מצרים. לרשותם עמדו כ-4,000 חיילים מצוידים היטב בנשק ובשריון. הכוח העיקרי ישב על תל עירני, שחלש על הסביבה והיה מבוצר היטב.
כחודש לאחר מבצע יואב נתקבלה במטכ"ל החלטה לכבוש את הכיס ולחסלו. המשימה הוטלה על חטיבת אלכסנדרוני. התוכנית הייתה לכבוש את הכפר עיראק אל מנשייה והתל השולט, ובכך להביא לנפילת הכיס כולו. על גדוד 33 הוטלה המשימה לפרוץ את מערך הכפר. על פלוגה א' הוטל לפרוץ את קו ההגנה בפינה הדרום-מערבית, ליצור פרצה בתוך מערך הכפר, ובכך לאפשר לשתי פלוגות אחרות, ב' וג', להיכנס דרך הפרצה ולהגיע לראש התל.
בראש אנדרטת "יד פז" שני נרות המקשרים בין גבורת המכבים ובין יום נפילת המכבים של ימינו בנר שני של חנוכה תש"ט
אלא שבמהלך הקרב השתבשו הדברים. בתחילה אכן נפרצה הדרך, ושתי הפלוגות חדרו מבעד לפרצה אל תוך הכפר. בינתיים, הכוחות האחרים נעצרו בעקבות אש כבדה שניתחה עליהם מהכוח המצרי. יתרה מכך, הצבא המצרי יצא עם כוח משוריין להתקפת נגד והצליח לתקוע טריז בין שתי הפלוגות שבתוך הכפר. ניתנה הוראת נסיגה, אך הקשר עם שתי הפלוגות נותק והמפקדים לא ידעו על כך. אנשי פלוגה ב', הפלוגה הדתית, נקלעו ל'רחוב המוות' בין שני כוחות מצריים. אחד ממפקדי המחלקות, משה מנהיים, קיבל אישור ממפקד הפלוגה, בן-ציון הלמן, לפרוץ החוצה בעזרת תותח להביור מסוג 'פיאט', אך רוב הפגזים היו עקרים. כשהוא פצוע, עם כדור בחזה, נלחם מנהיים את מלחמת חייו.
הוא מספר: "מתוך החצרות בהן התמקמנו אספנו את ההרוגים לנקודת איסוף. החובשים וכל מי שהיה מסוגל לסייע הושיטו עזרה לפצועים. אספתי את שארית המחלקה, 7 חיילים אשר היו מסוגלים להצטרף אליי ותכננתי לפרוץ החוצה, לעבור את הוואדי ולנסות להגיע לפרצה שדרכה נכנסנו לכפר. כל אותו הזמן ניהלו בחורינו קרבות נואשים, ובהם קרבות פנים אל פנים, ואף השתמשו ברובים מכודנים. הבחורים לחמו בגבורה ובעוז, בודדים נגד מאות, עם נשק דל מול שריון ועמדות מבוצרות של האויב. עם מספר החיילים שהיו איתי הצלחתי לפרוץ את טבעת הכיתור ולהתקדם לתוך הוואדי, כאשר המים הגיעו עד הצוואר, על מנת להגיע אל מעבר לוואדי" (הציטוטים מתוך 'מה נשמע בדרום' 29.4.1998).
שניים מחיילי הפלוגה, שהסתתרו בערמת שחת, נפלו לבסוף בשבי. בעודם מסתתרים, ראו את החיילים המצרים הורגים את חבריהם הפצועים, "ואף ירו במתים על מנת לוודא שאיש לא נשאר בחיים". מנהיים עצמו ראה לצערו, מעבר לוואדי, את אחיו שמעון נופל בקרב.
ההתקפה אומנם נכשלה, אך בזכות לחימתם העיקשת של חיילי אלכסנדרוני והפלוגה הדתית, הצבא המצרי לא העז יותר לצאת את גבולות הכיס עד לסוף המלחמה. בהסכם שביתת הנשק הוסכם על נסיגה מסודרת של הלוחמים המצרים לסיני.
87 חיילים, רובם מהפלוגה הדתית, נהרגו בקרב, ולזכרם הוקמה במקום אנדרטה – "יד פז", ובראשה שני נרות המקשרים בין גבורת המכבים ובין יום נפילת המכבים של ימינו בנר שני של חנוכה תש"ט.
Yaakovspok1@gmail.com
