ראיתם פעם דוסית עם מכנסיים? הדתיות של היום – הן לא הדתיות של פעם. אפשר לקרוא לזה דתיות הבופה, דתיות הרצף, ובעוד שלל שמות, אבל בעידן של היום ההגדרה העצמית, ודאי הדתית, מורכבת מבעבר
\
"מה אתן מעדיפות להיות, עגבניה בשוק שכולם מיששו אותה, או יהלום?", שאלה אותנו, כיתה ט' 6, המורה לאמונה. הנמשל ברור. אתם הייתם משתכנעים מהמשל ה'מופלא' הזה? ההדחקה, ההפחדה, ה"אסור – וזהו", במידה מסוימת עשו את שלהם, בשנות התיכון. אבל כשגדלים – "ככה" זו לא תשובה.
במגזר שלנו יש מתח מתמיד בין הבחוץ לבפנים. כשאת נערה דתייה, לא מספיק שאת מצטיינת, טובת לב וערכית, את צריכה גם להיות דוסית ולבושה בהתאם כדי שלא תינזפי באספות ההורים. ומה עם נערה שמחוברת לקב"ה ולתורה בכל ליבה, מקפידה להתפלל ולברך, אבל לובשת חולצות קצרצרות ולא שומרת נגיעה?
הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת 'אור תורה נווה חנה', מרצה במכללות אפרתה והרצוג ומלמד במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית, מחנך ומלמד בנות דתיות כבר 30 שנה. מתוך ההיכרות הזו הוא סבור שבעשרים השנים האחרונות חלו שינויים רבים אצל הבנות הדתיות, שכדאי להפסיק להתעלם מהם, ועל כך הרצה השבוע בכנס על חינוך יהודי ב"אפרתה". את הדוגמא העיקרית הוא נתן כשנשאל ע"י אנשי חינוך מה ההבדל בין תהליך החילון של היום לעומת זה שהיה בשנות ה-80'. "אם אתה פוגש בת שמתפללת שתי תפילות ביום, מה תגיד עליה?", הוא השיב בשאלה. ענו לו – "שמדובר בבחורה רצינית וערכית". הוא המשיך: "בואו נגיד שמדובר במישהי אחרת לגמרי, שלובשת חצאית באורך בלתי אפשרי וחולצה שגובלת בגופיה?", "אפשר להגיד במידה מסוימת שהיא יצאה מחוץ לתחום", ענו הפעם. "אמרתי להם שהחידוש של מה שקורה היום זה שיכול להיות שמדובר באותה הבת", הוא מספר.
וזה לא רק זה. הבנות הדתיות של היום יותר הולכות לצבא, אבל גם יותר הולכות למדרשות. הן טסות לטיול הגדול בחו"ל, אבל עם סיר כשר מהבית ושבתות בבתי חב"ד, נטמעות באקדמיה, וגם דורשות להיות שותפות בהנהגה הרוחנית.
"העולם באופן כללי הולך לסוג של שיח שונה מאוד ממה שהיה עד לפני כ-20 שנה, שיח שפחות מוכן לקבל הנחות דוגמטיות ומחפש את הסיפור הפרטי. בנוסף, אחד הדברים שהיום יותר נמצאים בשיח זה שיכול להיות שיהיו מאפיינים אישיותיים יותר של נשים או של גברים שנמצאים גם במגדר הנגדי, כך שהיכולת להגדיר את האישה או את הגבר כך וכך – יורדת", מסביר הרב בן דוד.
"ישנן תופעות של בנות שבהיבטים הקלאסיים הטכניים, כמו צניעות הלבוש, יכולות להיות במקום מאוד לא פשוט, שאין לך מושג מהנראות שלהן שהן דתיות, ופתאום הן מסתכלות על השעון ופורשות כדי להתפלל מנחה"
לא נראות דתיות
"בשנים האחרונות כבר אי אפשר להגיד בפשטות שההמשך הישיר של הבנות בחינוך הדתי הוא שירות לאומי, כי כמעט שליש מבין בוגרות כיתה י"ב במגזר הדתי הולכות לשרת בצבא. הנתון הזה כשלעצמו מחייב לרדת מהרמה של מה נכון או לא, ולהתמקד באיך מתנהלים עם האתגר הזה בכל מקום. ברגע שמנהלים דיאלוג על המציאות ולא רק מדברים בסיסמאות, אפשר לדייק את המציאות וגם להגיד למשל – צבא ושירות לאומי זה לא חד-ערכי. יצא לי גם ללוות בנות שפגשו בעיות דווקא במסגרות של שירות לאומי ולהפך, בנות שהלכו לצבא וקיבלו מענה דתי ברמה מאוד גבוהה", מספר הרב בן דוד ומתייחס גם לתמורות שחלו בלימוד התורה של הבנות הדתיות שכיום יותר ויותר לומדות גמרא בגילאי התיכון, לעומת התפיסה הקודמת שלא שקלה בכלל שיכול להיות קשר בין בנות ובין גמרא, וכן לכך שכיום ישנן מדרשות רבות שנותנות מענה בלימודי קודש לכמות עצומה של בנות דתיות, מה שלפני 20 שנה עוד ממש היה בחיתולים.
"מצד אחד, המציאות נמצאת היום במקום אחר והחבר'ה בכלל, ובחינוך הדתי אצל נשים בפרט, מחפשים יותר. מצד שני, המוטיבציה הרוחנית ומקומה של התפילה במידה מסוימת גדלה. יש חיפוש מאוד משמעותי של חיבור רוחני. ישנן תופעות של בנות שבהיבטים הקלאסיים הטכניים, כמו צניעות הלבוש, יכולות להיות במקום מאוד לא פשוט, שאין לך מושג מהנראות שלהן שהן דתיות, ופתאום הן מסתכלות על השעון ופורשות כדי להתפלל מנחה. זה ציבור חדש שגם רואים את העוצמה שלו יותר. יש מדרשות שבהן אפשר למצוא לא מעט בנות עם מכנסיים או עם חצאיות שלא עוברות את הגדר ההלכתי המינימאלי ועדיין חשקה נפשן ללמוד תורה והן עושות זאת ברצינות. זו תופעה שבמושגים של לפני 20 שנה אי אפשר היה בכלל לחשוב עליה", מתאר הרב בן דוד.
מאיפה זה הגיע?
"הלכות צניעות הן מאוד דוגמטיות. הן מגדירות דברים ובסוף צריך לשאול שאלות – כן ברך, לא ברך, כן עצמות שכמות או לא, והשיח היום מתנגד בבסיסו לקבל הגדרות דוגמטיות. הרב קוק אומר שמצוות שלא ייתפסו אצל המתחנכים כקשורות לרעיונות יותר רחבים, בשלב מסוים יפסיקו לקיים אותן. אצל בנות יחסית העוצמות יותר גדולות כי יש איזה משהו חדש באוויר. בת שכל מה שהיא שומעת זה את האמירות הטכניות שקשורות באורך החצאית וכו'- זה יהיה מבחינתה אוסף בדידים שלא מתחברים לשום דבר משמעותי ואז העולם בחוץ מציע לה משהו עם חוויית חירות הרבה יותר גדולה".
הלכה או רוחניות?
לדברי הרב רונן, בשנים האחרונות המוטיבציה ההלכתית עוברת שינויים לא פשוטים בכלל. אבל איך אפשר להעיר כהורה או כמחנכת לנערה, שכל כולה ייראת שמיים, גם אם היא לא בדיוק נראית ככזו? האם הנראות שלה יותר מהותית מזו שמכוסה היטב אבל הרוחניות והחיבור קשים לה? האם היום ה"גם וגם" קשה וצריך להתפשר על הלכות וערכים ששנים היו בבסיס החינוך הדתי?
"אלו שעוסקים בחינוך, וגם אלו שמתקשים, נאלצים לקבל את השינוי הזה", הוא אומר. "בסך הכל אני רואה פה ההתקדמות גדולה, משום שבאופן כללי אנחנו כן גדלים על התפיסה הדתית שרואה בכל אדם שורש נשמה ייחודי, וזה גם מושג שיכול להתכתב עם חשיבה נרטיבית, בהנחה שעושים את זה נכון. כראש אולפנה, כרב, כמי שמכשיר עובדי הוראה רע לי מאוד עם זה שהמעמד של ההלכה קטן אבל אני גם יודע שבניהול נכון אנחנו יכולים למצב את ההלכה היום במיקום הרבה יותר חזק, מתוך הבנה שאמירות כמו 'גם סבתא שלך קיימה, איך את לא תקיימי?', פחות תופסות היום".
ואיך מחנכים לזה?
"בעיקר שמים את זה על השולחן. החשיבות הגדולה של החינוך היא לא רק לא להתעלם ממה שקורה במציאות, אלא להגיע גם לדיאלוג אמפטי, עם עמדה שאני לא מוותר עליה בשום אופן, אבל אני גם קורא את מה שיש במציאות ואני רוצה להציע חינוך דתי רלוונטי לבת הדתית שיעמוד אחרי זה בהלימה למה שקורה במציאות ושלא יקרה מצב שבת דתית תצא לחיים ותגיד – החיים עובדים אחרת ממה שלימדו אותי ולכן מה שלימדו אותי לא מתאים לי", הוא משיב.
"המחנכות במדרשות מתוסכלות מזה שבת שבחרה לבוא ללמוד תורה ועשתה את זה בשיא הרצינות ואחרי זה כשהיא יוצאת, נגיד ללימודים האקדמיים – מתחילים לקרות כל מיני תהליכי חילון כאלה ואחרים"
דלתות סגורות
קחו את הבת הדתיה, דוסית ככל שתהיה, שימו חמישה חודשים בדרום אמריקה או במזרח ובידקו, כמה חודשים היא תצליח להקפיד על קלה כבחמורה? המשיכו ללימודים האקדמיים, לסביבה מעורבת, בה תמיד בגללה צריך לצאת לפאב הכשר, דירת סטודנטיות, ועוד קצת אתגרים עם בני המין השני. וכל זאת אחרי השירות הלאומי או הצבאי, שניהם אינם שמורה מוגנת, ולמרות המדרשה, אם בחרה ללכת לכזו. נכון, יש את אלו הנישאות ומסלולן נשאר דומה לזה שהתחנכו אליו באולפנית. אבל, החיים הם לא חממה.
הרב בן דוד: "החוויה הנרטיבית בעולם מטורפת בעוצמה שלה וכולם מדברים מסביב את השפה הזו. אנשי חינוך שיושבים הרבה שנים במוסדות פשוט לא מבינים את העוצמה. יוצא לי לפעמים לדבר עם ראשי וראשות אולפנות שמה שמעניין אותם זה עד סוף כיתה י"ב, אחרי זה הם אחראיים. זו אמירה חינוכית מאוד בעייתית, כי אנשי חינוך, ודאי דתיים, שרוצים לשמר את החינוך הדתי, צריכים לשמר את הרלוונטיות של השיח הדתי לחיים. צריך לראות קדימה, ולא לפחד לדבר על זה, כי ממילא החבר'ה נמצאים שם. צריך לשמר שדה שיח פתוח גם לשנים שאחרי כיתה י"ב".
ולא מדובר רק ב'לייטיות'. "גם במדרשות יש תסכול מצד המחנכות שם שבת שבחרה לבוא ללמוד תורה ועשתה את זה בשיא הרצינות ואחרי זה כשהיא יוצאת, נגיד ללימודים האקדמיים – מתחילים לקרות כל מיני תהליכי חילון כאלה ואחרים. בין השאר זה בגלל שלא ייצרנו שפה מספיק דיאלוגית והשארנו את התורה כמי שכביכול לא מסוגלת לדבר את השפה של החיים. אם עושים את ההפרדה בין שפת החיים שמדברת על חופש ובין שפת התורה שמדברת על חירות ולא מוותרים על המושג 'שורש נשמתו של אדם' וגם בסוף חיים עם זה שגם אם יש לי למה לחנך לא תמיד החניכה רוצה להתחנך במה שיש לי להציע לה, זה ייתן פתרון מסוים", הוא מבטיח.
או במילים אחרות – דתיי/ות רצף. "זה לא שחור או לבן. זה לא שאם היא מחוץ לתחום זה אבוד. כיוון שהיא מחוברת לחשיבה אלוקית אמונית, אני לא מוותר כל כך מהר. חוץ מזה, באופן כללי אנחנו נתבעים להזכיר לעצמנו שהעולם ההלכתי לא בנוי רק מצניעות– כשרות- שבת. יש מערך יותר רחב שגם אותו אנחנו צריכים לשים על השולחן בעוצמות יותר גדולות".
אבל מה עושים עם המתח שבין להטיל וטו מוחלט ואפילו להפחיד מדברים מסוימים, ובין לתת פתח ולאפשר דברים, מה שיכול לגרור תוצאה לא טובה כבר בגיל הצעיר?
"אף אחד לא מסתובב בעולם עם הסטארט אפ של איך מייצרים חינוך דתי טוב, מאוזן ועמיד. מה לעשות, העולם באמת מורכב. המחיר של הדיאלוג זה שנכון שאנשים לפעמים לוקחים את הדברים צעד אחד קדימה ואפילו אומרים שנתת לגיטימציה. נכון, זה מחיר. אבל בלי דיאלוג, יש גם מחיר, גדול יותר. עדיין כשאני מסתכל על התופעה אני חושב שמדובר במחירים ראויים", הוא מסיים.