כלכלת חירום – מאז ועד היום

משבר יוסף ואחיו, עליו התחלנו לקרוא בפרשה הקודמת ואשר מגיע לקיצו עם תחילת הפרשה של השבת, מתרחשת על רק משבר כלכלי חמור שפוקד את האזור. רעב כבד שמאיים על עצם קיומו הבסיסי של האדם ויכולתו להשיג אוכל כדי לשרוד. משבר שאמור לשנות ולהשפיע על הכלכלה האזורית כולה, וחמור יותר, משבר זה מלווה את האזור תקופה ארוכה של 7 שנים.

המשבר הכלכלי הגדול שפקד את האזור, נודע לפרעה מלך מצרים בחלומות עליהם קראנו בפרשה הקודמת, חלומות שהפתרון להם מוצע על ידי יוסף. עוד מוצע שלצד הפתרון מציע יוסף לפרעה תוכנית כלכלית כדי להתמודד עם המשבר החמור שהולך לפקוד את האזור. בהצעה שאף היא מתוארת בפרשה הקודמת, מקץ. תוכנית שעניינה הקמה של מערך ייחודי, רח"ל – רשות חירום לאומית, גוף שיתכונן וייערך לקראת המשבר הכבד. וכך מציג יוסף את התוכנית לפרעה בפרשה הקודמת: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע. ויקבצו את כל אכל השנים הטבות הבאת האלה ויצברו בר תחת יד פרעה אכל בערים ושמרו. והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תיכרת הארץ ברעב".

תוכנית החירום שמציע יוסף, מתקבלת על כולם, על פרעה ועל עבדיו, ללא מתנגדים, כפי שאנו קוראים: "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו". התוכנית שמציע יוסף מתקבלת משום שיש בה כדי להבטיח את "סדר הנהגת המדינה". ואם מבקשים להבין את הנוסחה להצלחתה של תוכנית לאומית, או את הסיבה בעטיה מאמץ פרעה את התוכנית של יוסף, ניתן דעתנו להסברו של רבינו בחיי, שמשמיענו: "ראו כי עצה טובה היתה ותועלת רב למלך ולגדולי המלכות ולדלת הארץ, על כן מצא חן והודו לדבריו". לפי פירוש זה תוכניתו של יוסף מתקבלת משום שהיא מבקשת להיטיב עם המלכות, ועם האזרחים. ואולי מכאן ניתן ללמוד על תנאי הסף לקבלת תוכנית לאומית בכלל, ובמשבר בפרט, ומכאן שכל תוכנית צריכה לענות על שני מרכיבים חשובים, הראשון יציבות השלטון, והשני מילוי צרכי העם והדאגה לקיומם ושלמותם של הצרכים הבסיסיים.

אלא שפעמים אימוצה של תוכנית, ותהא טובה ככל שתהיה, אינה ערובה להצלחה. לעיתים תוכנית מסויימת תצליח רק אם לתוכנית או לרשות יוענקו סמכויות נרחבות שיאפשרו לרשות להתמודד עם המשבר ולעשות כל פעולה מקצועית שעניינה הבטחת התכלית שלשמה הוקם המערך הייחודי. פרעה מבין זאת והוא מעניק ליוסף כתב מינוי נרחב המכיל סמכויות רחבות וזאת כדי לאפשר היערכות אופטימלית לתקופת המשבר. כתב המינוי של פרעה כולל בתוכו סמכות כוללת: "ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". המגבלה היחידה שמציב פרעה "רק הכסא אגדל ממך", מסביר המדרש את טיבה של מגבלה זו וקובע: "גדולתי [=של פרעה] למעלה מגדולתך", ורש"י מסביר: "רק הכסא – שיהיו קורין לי מלך". כלומר סמכויותיו של יוסף כללו את הכל, ואין סמכות שלא הוענקה ליוסף, המגבלה היחידה שיוסף היה מוגבל בה הינה בעובדה שהוא לא יוכל לעשות שימוש בתואר 'מלך' תואר זה ישמר ייחודי לפרעה בלבד.

פרשת השבוע שלנו, מתאר את הקשיים וסימני המשבר הקשים, עימה מתמודדת מצרים והאיזור כולו, וכך מתאר לנו הכתוב את המצב לפיו נגמר הכס, ואי אפשר לרכוש אוכל בכסף: "ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף". יוסף שומע את מצוקת העם ומבקש תשלום שיהיה מבוסס לא על כסף אלא על מקנה – בעלי חיים, אלא שעוצמת המשבר היא כה גדולה שתוך שנה מגיעים המצרים שוב ליוסף והפעם הם טוענים: "ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו". ואז מציע יוסף לרכוש את כל אדמות המצרים בתמורה לאכול. ובהמשך משגם הקרקעות נגמרו והמשבר בעיצומו מציע יוסף לספק להם קרקע, וזרעים, הם יעבדו את הקרקעות וביבול יתחלקו, חמישית תועבר לאוצר המדינה, והיתרה תישאר בידם למחייתם.

הפילוסוף האנגלי תומאס הובס, בספרו 'לויתן' מבהיר לנו את המטרה המרכזית להיווצרותן של קהילה חברתית, כך הוא כותב: "תכליתה של הקהילה – בטחונו של הפרט". ביטחון זה ממשיך הובס ומשמיענו: "הדרך היחידה להקים כוח משותף כזה, שיהא ביכולתו להגם עליהם מפני פלישת זרים ומפני קיפוח זכויות הדדי, ובכך לתת להם אותו בטחון שיאפשר להם לכלכל את נפשם בעמל כפיהם ובפירות האדמה ולחיות חיי נחת רוח".

במילים אחרות תפקידה של הקהילה להבטיח את בטחונו של האדם בשני מישורים. הראשון מפני פגיעות של אנשים זרים שאינם מבני הקהילה, והמישור השני נועד להגן על האדם מפני קיפוח זכויותיו של הפרט ביחס לאותו הקהילה. שתי תכליות אלו יבטיחו את חירותו של האדם והאפשרות לכלכל את עצמם בכבוד. מתוך מטרות מרכזיות אלו גוזר הובס את תפקידו של הריבון וקובע, בין היתר, את תפקידו של השלטון ביחס למשברים שיכולים לפקוד את האדם, וכך הוא כותב: "מאחר שרבים, על פי מקרה שאין מנוס ממנו, נעשים בלתי מסוגלים לפרנס את עצמם בעבודתם, אין לעוזבם לחסד וצדקה של אנשים פרטיים, אלא יש לדאוג להם, ככל שצרכי הטבע דורשים, על ידי חוקי הקהילה. כי כשם שקשיחות לב היא, מצד כל אדם להתנכר לתשושי כוח, כך קשיחות לב היא מצד הריבון של קהיליה, כשהוא עוזב אותם למקריות של צדקה בלתי בטוחה כל כך".

אך עוד קודם לפילוסוף תומס הובס, כאשר הרמב"ם משרטט את תכליתה ומטרתה של התורה הוא מניח שתי מטרות מרכזיות. וכך הוא קובע: "כוונת כל התורה שני דברים, והם תקינות הנפש ותקינות הגוף". כאשר לתפיסתו של הרמב"ם 'תקינות הנפש' תושג רק בהשלמת רכיב הבסיס שעניינו "תקינות הגוף", וזו, לפי הרמב"ם כוללת את כל צרכיו הבסיסיים של האדם כדוגמת "מזונותיו ויתר הנהגת גופו, כגון דיור, רחצה וזולתם". אם המשפט מבקש להסדיר את היחסים הפנים חברתיים, והנורמות הראויות בחברה, הצדקה היא בבחינת 'הנשמה היתרה'. מכאן ששלטון שאינו ער למשברים חברתיים, או לקשיים כלכליים יכול ויאבד את הלגיטמציה השלטונית ואמון הציבור בו יקטן עד למצב של הדחה והחלפה של השלטון. כפי שאנו קוראים למשל עם עלייתו של שלמה לכס המלוכה, תחת אביו שלמה, מתקבצים אליו ירבעם בן נבט וכל ישראל ובפיהם בקשה אחת: "אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך", כלומר בני ישראל באים בדרישה למלך החדש הקל מעלינו את עול המיסים הכבד, שהעם מתקשה לעמוד בו. רחבעם לאחר התייעצות דוחה את בקשתם, וכתוצאה מהתנגדות זו נקרעת מלכות ישראל לשניים, מלכות ישראל ומלכות יהודה.

לתפיסתו של הרמב"ם הצדקת קיומה של שלטון ישראלי מושתת בין היתר על יסוד 'הצדקה', וכך הוא פוסק: "ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". במילים פשוטות קיומה של מדינה יהודית מצליחה תלויה ב'צדקה' צדקה שמוטלת לא רק על האזרח אלא גם על המדינה. בדרך זו ביסס דוד את שלטונו כפי שאנו קוראים בספר שמואל: "וימלוך דוד על כל ישראל ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו".

הנה כי כן, התנהלותו של יוסף מלמדת עד כמה ניהול משברים אינו יכול לפעול על פי תוכנית סדורה מראש. וניהול משבר צריך להתנהל תוך איזון בין שני פרמטרים חשובים. הראשון מוסב להתייחסות לשאלת עוצמת המשבר והשני לבחון את דרכי ההתמודדות ורוחב הסיוע שהשלטון מושיט לאזרחים כדי להתמודד עם המשבר.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

(ויגש תשפ"ד)