עמית קפלן צוויקלרגירוש גוש קטיף הוא פרק מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל. זהו פצע שלא הגליד. למרות חלוף השנים וההסתגלות לחיים מחודשים, השברים עדיין צרובים בזיכרון ובלב. ודווקא עכשיו, בתוך השבר הלאומי הגדול שפוקד את מדינתנו, ההיסטוריה מזמנת אותנו ללמוד מטעויות העבר, להבין טוב יותר את מצבנו כיום ולתהות לגבי העתיד: האם נכון שנפריח מחדש את שטחי גוש קטיף? שלושה אנשים מעניקים לנו הצצה לעבר מסע חיים מטלטל ועוצמתי. הם מספרים על הדבש וגם על העוקץ, על החיים שהיו, על החיים לצד האובדן – ועל התקווה שלעולם לא פגה
"בשלושת הימים האחרונים לגירוש כינסנו את הבנות יחד עם בנות מאולפנות, בבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים, לתפילות ולתחנונים", מתאר ניר אורבך, אז יו"ר הפורום למדרשות לבנות. "משם נצרבה התמונה אולי הכי מפורסמת מאותם ימים – 'תפילת הנערות'. לקראת תאריך הפינוי הייתה תחושה שרק תפילה יכולה לעזור. פעולות לא חוקיות לא באו בחשבון כמובן, ולכן החלטנו לכנס את הבנות לתפילה עוצמתית, שקרעה שערי שמיים. גירוש גוש קטיף פער פצע לאומי והשפיע באופן אישי גם על כל אחד מהאנשים שהיו שם. באופן אישי, אני הייתי בבית הכנסת עד שהוא פונה כולו, וזה בוודאות השפיע באיזושהי דרך על פעולותיי בשנים שלאחר מכן".
גוש קטיף נמצא עמוק בליבו של חבר הכנסת לשעבר ניר אורבך. בתפקידו אז כיו"ר פורום המדרשות התורניות לבנות, הוא פעל לבטל את רוע הגזרה לצד תמיכה במשפחות המגורשים. "חודש וחצי לפני הגירוש, ארגנו ירידה של מאות בנות מהמדרשות לגוש, יחד עם משפחות של אנשי ונשות חינוך מהמדרשות. כל מדרשה בנפרד אפשרה לבנות לקבל את ההחלטה. הפעולה הזו נתנה מענה לרצון שהגיע מצד הבנות עצמן ומצד המדרשות. המטרה הייתה להיות עם תושבי הגוש בשעתם הקשה, מתוך תקווה שבסופו של דבר לא יהיה פינוי".
"הדור הצעיר הוא דור של אריות, שלא מתבייש לקרוא בשם ה' ולהניף גבוה את הדגלים הערכיים של מדינת ישראל"
בימים טרופים אלו רוב פעולתו ומרצו מוקדשים לסיוע למפונים ולשיקום יישובי הדרום שנפגעו במתקפת אוקטובר 2023. "אני מכהן כיום כראש הרשות לזהות לאומית יהודית", הוא אומר. "תפקידה לפעול לחידוד הערכים הבסיסיים והרחבים שקושרים את כולנו כאן בארץ הזו. אנו פועלים להטמיע את הזהות היהודית של המדינה ואת ערכי הציונות, הדגל וההמנון ומגילת העצמאות, על בסיס השורשים והמקורות ההיסטוריים שמקנים לנו את הזכות על הארץ. בתקופה הנוכחית הסבנו את כל התקציב ואת כל עובדי הרשות לטובת העזרה למפונים ולשיקום היישובים – גם מול משרדי הממשלה השונים וגם מול התושבים".
אורבך היה עד לכל אותם זיכרונות יפים מתקופה הפריחה של גוש קטיף. "יש ביטוי שנצרב בימי הגירוש והוא 'רוח גוש קטיף' – רוח המגלמת את האופי המיוחד של המתיישבים, את ההטרוגניות של היישובים, רוח החסד והנתינה, רוח הערבות ההדדית. הצניעות והענווה של האנשים והמוכנות לומר 'הנני' לכל משימה לאומית – כל אלו הם דברים המייחדים את אנשי הגוש. ובאמת, ראינו לאן הלכו המתיישבים לאחר הגירוש. הם הפריחו חבל ארץ בחלוציותם".
הממשלה, לדעתו, שגתה בהחלטתה להרוס את הגוש, אך בהבנת מחויבותו כלפי הממסד והרבנות המכהנת, הוא קיבל את גזר הדין. הוא מסביר: "לצערי, הממשלה בעטה אז בכל הליך דמוקרטי. ראש הממשלה התעלם לחלוטין ממשאל מתפקדי הליכוד, שקבע שאין לפנות את גוש קטיף, והלך לתהליך אכזרי שהביא על כלל אזרחי ישראל טרור שאת תוצאותיו אנו חווים היום. אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית עם גופים שלטוניים מסודרים, ואנחנו כציבור ממלכתי ומשמעותי מחויבים למדינה ולמוסדותיה, ומחויבים לפסיקות של רבני הציונות הדתית ולרבנות הראשית בהלכות מדינה – ולכן נאלצנו לקבל את הדין".
"כשאני מסתכל על עם ישראל בימי המערכה הכואבת והמורכבת הנוכחית, אני מקבל הרבה תקווה. אנחנו רואים היום ערכים רבים, שכבר חשבנו שאיבדנו כעם וכמדינה. הדור הצעיר הלוחם הוא דור של אריות, שלא מתבייש לקרוא בשם ה' ולהניף גבוה גבוה את הדגלים הערכיים של מדינת ישראל. אנחנו חייבים לקחת את הרוח הגדולה הזו שהתגלתה בעם ישראל בשעת המלחמה, גם לימי השגרה שאחרי".
לקום מתוך השבר
דרור מיכאלי הוא דור שלישי של חקלאים. סבו ואביו הקימו יחדיו את המשק החקלאי בגוש קטיף. הוא נולד בגוש קטיף וגדל בו עד הגירוש. מאז, הספיקו דרור ומשפחתו לעבור בין מספר מקומות עד שקבעו את ביתם בדרום הארץ. על הכיסופים לגוש קטיף הוא מספר: "יש לי זיכרונות מאוד מוגבלים מהגוש. הייתי רק בן חמש כשנתקבלה ההחלטה על גירוש גוש קטיף. זכורים לי בעיקר חיי הקהילה והאנשים המיוחדים שגרו שם. לא היו מסכים או חומות שחצצו ביניהם, כולם היו הכי פתוחים ואמיתיים. למרות שהגוש היה מקום גדול, התחושה הייתה של משפחה אחת גדולה, חממה".
המשפחה של דרור לא נשארה בגוש עד ליום הגירוש. הוריו לא רצו להיות שם ביום הגירוש עצמו, ולכן עזבה המשפחה יומיים לפני כן. "הוריי לא האמינו שהגירוש באמת יקרה", נזכר דרור. "אבל לצד זה הם נשארו מציאותיים וחשבו על היום שאחרי. הם דאגו שתהיה לנו קורת גג אם באמת יתרחש הגירוש. אבא שלי ביקש לקבל שטחים חדשים, כדי שיוכל לעבד אותם מחדש. השילוב של מאבק לצד קבלת גורל והתקדמות הלאה הוא יכולת מיוחדת שמאפיינת את ההורים שלי. בניצן יש עד היום אנשים שעדיין תקועים בתוך הלופ של הגוש, למרות שעברו שנים רבות מאז יום הגירוש. הוריי, בזכות זה שהם חשבו כמה צעדים קדימה, הם היו ראשונים להקים בית ולבנות את היסודות מחדש. הם חזרו ואמרו לנו: 'אנחנו זוכרים מה קרה בעבר, אנחנו חווים את ההווה, אבל תמיד חושבים גם על העתיד'".
"למרות שהגוש היה מקום גדול, התחושה הייתה של משפחה אחת גדולה, חממה"
את המשק החקלאי הגדול של משפחת מיכאלי, הכירו היטב בגוש קטיף. לאחר הגירוש הקימה המשפחה משק חדש בזיקים, שבעקבות המצב הביטחוני היום, נפגע בצורה משמעותית. דרור מספר: "בשנת 2006 הקמנו מחדש את המשק שלנו בזיקים. המשק שלנו הוא משק אורגני. כל החומרים שאנו משתמשים בהם הם טבעיים, ללא חומרי הדברה. אבי מנהל את המשק היום, והרבה מבני המשפחה שותפים לעבודת החקלאות. אנחנו מגדלים כ-40-50 גידולים בשנה בכמויות מסחריות לכל רחבי הארץ".
דרור ומשפחתו ספגו מכה כלכלית קשה בשנית, אבל הם לא אומרים נואש. "בשבת השחורה נשארו לעבוד במשק רק העובדים הזרים. המחבלים הגיעו קרוב לגדר, אבל הם לא הצליחו לעקוף אותה וחטפו יריות מהכוח שהיה פעיל באזור. באותו יום לא היו נזקים במשק, אבל אחרי יומיים נפל טיל על מחסן שהיה בו ציוד מאוד מאוד יקר, וכולו נהרס. ב-2 באוקטובר הגיעו שתי פלוגות של חיילים וחתכו את כל הרשתות של החממות מחשש להסתתרות של מחבלים באזור. כתוצאה מכך, נהרסה החממה ואיתה גם גידולים רבים. היום חסרים לנו עובדים. אמנם מתנדבים עוזרים לנו להציל הרבה מהגידולים, אבל אנחנו מצליחים בזכותם להציל 10-15 אחוז מהתוצרת שלנו. הרבה כבר נזרק, ובוודאי גידולים רבים עוד ייזרקו בהמשך. שווי הנזק משוערך ל-10 מיליון שקלים".
משפחת מיכאלי יצאה בפרויקט גיוס המונים, במאמץ לשקם מחדש את המשק שנפגע. לתרומות: 053-4957599
מוכרחים להמשיך ללכת
דנה שטרית קשורה בנפשה לגוש קטיף. את שנות נישואיה הראשונות היא העבירה ברחבי הגוש. שם הקימה את ביתה, רכשה חברים לחיים, הביאה ילדים לעולם וגידלה את ילדיה. על זיכרונותיה מהגוש היא מספרת: "החוויה שלי מגוש קטיף היא נטו רגשית. עברנו לגור בגוש מספר חודשים לאחר שהתחתנו, כשחזרנו מהטיול שעשינו ברחבי ארה"ב. בגוש הקמנו את הבית הראשון שלנו. אני ובעלי דאז חיפשנו בית בזול, דבר שהיה קשה למצוא. החלטתי ליצור קשר עם הסוכנות היהודית והעליתי בפניהם את הרצון שלנו להתיישב. בתוך שבוע הגיעה אלינו חוברת עם מפת הארץ ועם כל היישובים שבצפון החבל. מתוך שלושת היישובים שהיו, בחרנו באופן אקראי ב'אלי סיני' – וזו הייתה אהבה ממבט ראשון".
"היו לנו חיים מדהימים שם. הרגשנו שחיינו בתוך חלום, בית קרקע בלי משכנתא משעבדת, קהילה פורחת עם מלא זוגות צעירים ומקום יפה שקרוב להכל. לא היינו צריכים יותר מזה, והרגשנו שכל החלומות שלנו התגשמו. היינו שכונה של כ-30 משפחות צעירות שהתווספו לגרעין הוותיק, ויחד צברנו חוויות רבות".
הגירוש עצמו היה קשה מנשוא עבור דנה ומשפחתה. תחושת חוסר האונים שאחזה בה, הכאב על האובדן והשבר שבא בעקבותיו הם רק חלק קטן מהרגשות שהתחוללו בתוכה לאורך תקופת הגירוש עצמו ולאחריו. היא משתפת: "הגירוש עצמו היה קשה מנשוא. הרגשתי שלוקחים לי את החלום, את התקווה ואת האמונה. כל מה שהחזקתי בו התמוסס לי בידיים, והדרך שבה זה נעשה השפיע אפילו יותר מהתוצאה הסופית שהתרחשה. התייחסו אלינו כאל מצורעים. האשימו אותנו שאנחנו מסכנים את החיילים, קראו לנו 'מתנחלים תאבי בצע'. הם עשו הכל כדי לפרק אותנו, והם הצליחו. במשך תקופה ארוכה ניזונו רק משמועות, לא הייתה נציגות מסודרת שעבדה מולנו, וכשכבר מונתה אחת כזו הרגשנו שצריך להתגונן מהאויב שבתוכנו. הגירוש מוטט אותנו רגשית, חברתית ואישית. לצערי, קהילת 'אלי סיני' לא הצליחה לשמור על הגרעין המקורי שלה והתפרקה למספר מוקדי התיישבות".
לאחר הגירוש, התפרק גם הקן המשפחתי של דנה. דנה ובעלה החליטו להיפרד, והיא בחרה להמשיך להתגורר בעוטף, מתוך רצון להיאחז בקהילה ובחברים. "הקהילה החזיקה אותי ברמה האישית" היא מסבירה. "הבית שלי התפרק תרתי משמע. בחרתי לעבור לקיבוץ כרמיה כדי להישאר עם כמה שיותר חברים של הילדים ושלי. טובת הילדים קדמה לכל, ולכן היה לי חשוב שהם יישארו במסגרות חינוך עם החברים שהיו איתם מהתינוקייה ב'אלי סיני'. החברים של הילדים והחברים שלנו היו כמו משפחה, לפעמים אפילו יותר, כי רק הם הבינו את הכאב שהרגשנו. גרנו בכרמיה יותר מעשור, עד שניתנה לנו האפשרות לעבור לבית הקבע שלנו במושב תלמי יפה".
"היום יותר מתמיד, הפצעים פתוחים. את כל מה שקרה מאז הפינוי – חזינו, צעקנו! אבל סתמו לנו את הפה"
הבוקר שאחרי
"הקשיים לא פסחו על שום תחום", מפרטת דנה. "הוקיעו אותנו בכל מקום. הקיבוץ שקלט אותנו לא אהב את הרעיון שאנחנו שם כל כך הרבה שנים, למרות שזה לא היה תלוי בנו כלל. המדינה זרקה אותנו מהבית ולא הסתכלה אחור, והטיפול שניתן היה מעט מדי, מאוחר מדי וקצר מדי. הוקצו הרבה משאבים לטובת העניין, אבל לא למקומות הנכונים ולא בקצב הנכון. היו בעיות תעסוקה להמון אנשים. המשבר החברתי והאישי נתן את אותותיו, אם בריאותית ואם רגשית. לכל מקום שאליו הגענו, היינו צריכים להילחם על 'חפותנו' ותמיד התייחסו אלינו כאל אשמים. עד היום אנשים שואלים אותנו שאלות שמדהימות אותי כל פעם מחדש – 'המדינה לא נתנה לכם בית בחינם?' 'מה, הפיצויים לא הספיקו לכם?' אף אחד לא יודע את האמת מלבד המגורשים. 'מפונים' זו מילה מכובסת בעיניי שלא עושה חסד עם התהליך קורע הלב שעברנו, ובטח לא עם האנשים היקרים שבנו את הגוש וראו אותו נחרב במו ידיהם של מנהיגים, שההחלטה שלהם מהדהדת עד ימנו אנו. היום יותר מתמיד, הפצעים פתוחים. את כל מה שקרה מאז הפינוי – חזינו, אמרנו, צעקנו! וסתמו לנו את הפה. מהר מאוד הפכנו ללא רלוונטיים ולא עניינו אף אחד. חודשים אחרי הפינוי, כשיצרתי קשר עם כתבים רבים ש'חיזרו' אחריי בתקופה שקדמה לפינוי, אמרו לי בפירוש: 'מצטערים, הסיפור שלכם כבר לא מעניין אף אחד'".
בארבע שנים האחרונות דנה גרה בגן יבנה. אחותה, גיסה ושלוש בנותיהם פונו מביתם שבעוטף, לאחר ששהו בתוך התופת במשך שעות רבות עד שחולצו והועברו אל מחוץ לקיבוץ.
"הפעם הראשונה שממש הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן", משתפת דנה, "היה כשאחותי נכנסה אליי באותה שבת ארורה כשהיא מפורקת, מפוחדת ובוכה. ראיתי את הכאב והמבט החלול בעיניים שלה, שמעידים על אבל גדול. אין מה להשוות את כאב הפינוי לזוועות שכל העם שלנו עבר בשבת הזו, אבל העצב שראיתי אצל אחותי זה העצב שעברתי בעצמי, ביום שהרגשתי שעולמי חרב עליי כשגורשנו מביתנו".
האם צריך להחזיר עטרה ליושנה ולשוב ליישב את גוש קטיף, לדעתכם?
דרור: "צריך לשנות את השאלה האם, למתי ואיך. חד-משמעית צריך לחזור לגוש. לצאת משם, זו הטעות הכי גדולה שהייתה. גם מבחינה אישית, גם מבחינה ביטחונית, אבל גם מהצד של העזתים. בכתבה שעשו עלינו בטלוויזיה, 'הקטיף האחרון', יש כמה קטעים שבהם רואים את העובדים העזתים בוכים על שאנחנו עוזבים. הם בוכים כי הם ידעו שברגע שאנחנו נצא, לא תהיה להם יותר עבודה. הנוכחות שלנו שם שמרה על חיים יחסית נורמליים. למרות שהיו עדיין פיגועים, המצב בכללותו היה יותר רגוע והחיים התנהלו כבשגרה. ברור לי שצריך לחזור. אני לא בטוח באיזו צורה ובאיזה שלב נכון. אבל מה שבטוח, צריך לעשות את זה כמה שיותר מהר. המלחמה היא הזדמנות טובה לעשות את זה".
אורבך: "כן. ליוסף טרומפלדור יש ציטוט חשוב, שבעיניי נותן את התשובה לסוגיית ההתיישבות: 'היכן שתעבור המחרשה האחרונה, שם יעבור הגבול'. ההתיישבות קבעה תמיד את הגבולות בהתאם להבטחה האלוקית. ישנם כמובן גם שיקולים ביטחוניים שלקחו ועדיין לוקחים חלק משמעותי בקבלת ההחלטות. היעדים של המלחמה כעת הם מיטוט ארגון הטרור חמאס והשבת החטופים. אין לי ספק שמבחינה ביטחונית, ישראל חייבת לשלוט בעזה כמו השליטה הביטחונית ביו"ש ולא לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור ולשלוט באזור. אני חושב שאי אפשר להתעלם ממה שעם ישראל עבר בשנה האחרונה, ולדעתי, עכשיו זהו זמן הריפוי והאחדות בעם ישראל. בשנים הקרובות, לצד המשך ההתיישבות בכל חלקי הארץ, צריך לעסוק בחיזוק הזהות הלאומית והיהודית, בחיזוק הערבות ההדדית. אני חושב שההתיישבות בעזה והחזרה לגוש קטיף הם צעד חיוני גם מבחינה התיישבותית וגם מבחינה ביטחונית, אבל זה חייב להיות בקונצנזוס. זה מחייב דיון עומק 'ביום שאחרי המלחמה'. אני מאמין, שאסור לציונות הדתית להיות שם לבד. צריך לחבר לזה את עם ישראל כולו".
דנה: "אני חושבת שפשוט החליפו בין 'השחקנים'. תושבי הגוש יצאו מהמערכה, ובמקום 7,000 משפחות הגוש – כל עוטף עזה וכחצי מתושבי מדינת ישראל הופגזו בלי סוף והפכו לרצועת ביטחון אחת. יותר מתמיד צריך לחזור לגוש קטיף, וללא היסוס הייתי חוזרת לגור שם באוהל מחר בבוקר. ויתרנו על גן העדן שטיפחנו, ומסרנו אותו בעל כורחנו לאויב מרושע שרוצה לכלותנו. הם קיבלו את הרצועה והפכו אותה למעצמת מלחמה נגדנו ונגד ילדינו, וזה בדיוק הזמן להחזיר את השליטה לידיים של ישראל. אני מאמינה בכל ליבי שעוד נשוב לשם".
***
סיפור גוש קטיף לא פסח על אף משפחה במדינת ישראל – אלו שהאמינו בצעדי הגירוש, ואלו שהאמינו בחזון אך לא בדרך; אלו שדרשו לממלכתיות, ואלו שהתנגדו לגירוש בכל תוקף. חייהם של כולם כאחד, השתנו בעקבות הגירוש. לחלק המצב השתנה רק במובן הפיזי, לאחרים השינוי חל ברמה הנפשית או האמונית, ולנוספים התחולל שינוי מכריע ברמה הביטחונית. תחושת המצפון נוכח פינוי אזרחים רבים, ועימם גם את שטחי ישראל ומסירתם לידי האויב, לא הותירה אף עין יבשה. ההחלטה התקבלה, הפינוי בוצע, אך הפצעים עוד לא הגלידו.
שלושת האנשים שלעיל נושאים את סיפורם האישי, אך הם רק חלק קטן בתור מארג גדול של סיפורים, זיכרונות וחיים של רבים מתושבי הגוש ותומכיהם. בדרכם, הם מוכיחים יותר מכל, כי ניתן להוציא את האדם מן הגוש, אך שלא ניתן להוציא את הגוש מן האדם. סיפור גוש קטיף נותר חי ובועט, ונדמה כי לא נותר להיאטם. מי יודע, אולי ההיסטוריה עתידה להיכתב מחדש. אולי הסוף עוד לא נכתב.
