הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" – איזה פער גדול יש בין מנהיגם של ישראל, שהוציא את עם ישראל ממצרים וקיבל תורה מסיני למוסרה לישראל, ובין האווירה הפוליטית הקיימת היום. המנהיג שאינו רוצה להנהיג – בכך מייסד משה רבנו את הדמות הראויה והמופלאה שעתידה לעמוד בראש האומה. ההכרה הענוותנית המתבוננת על עצמה ושואלת "מי אנכי", בין אם מדובר בעמידה בפני פרעה, ובין אם מדובר במשימה הגדולה של הוצאת עם ישראל ממצרים: "ובעבור שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה – השיב הנה אני רועה והוא מלך גדול; ובעבור שאמר והוצא – השיב מי אנכי שאוכל להוציא גוי גדול, שהם בני ישראל" (ראב"ע). דברים אלה מנוגדים כל כך לסגנון השולט בימינו, שבו מצהירים מועמדים להנהגה, כמו גם מבקריהם, כי הם יודעי כל, ראויים להתמנות באופן מוחלט, בהם תלויות הישועה והגאולה, וכי רק הם מסוגלים לבצע את המשימה הגדולה בשלמות.
ישנה חשיבות גדולה להנהגה. לא יהיה זה נכון גם לברוח מהמשימה הגדולה, וככל שסירב משה רבנו למשימה – "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" – נאמר עליו "וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה", ולדעת ראשונים רבים, בעקבות מחלוקת בגמרא על כך, זה גם עלה לו במחיר יקר: "אמר לו רבי יוסי: אף בזו נאמר בו רושם. הלא אהרן אחיך הלוי שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי" (רש"י); ונכדו של רש"י, רשב"ם, ביאר כי סיפור הנחש המבקש להמית את משה כרוך בכך: "וחרון אף עשה רושם לפי הפשט, כאמור לפנינו ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. כדפירשתי אצל יעקב כשנעשה צולע על יריכו".
מנהיגות ראויה היא זו המתרחקת מאהבת השלטון, אבל משעה שהיא נמצאת בו, היא רואה את מגמתה היחידה כעשיית טוב לבריות
מדובר אפוא בפרדוקס עמוק. הלהט לשלוט על הבריות, והמבט העצמי שאדם מתבונן על עצמו כאילו הוא הראוי להיות מנהיג, הם כישלון גדול של המנהיגות; מאידך גיסא, הבריחה מהשליחות ומהחובה להיות איש במקום שאין איש – אף היא אינה ראויה. אנו אמורים לבקש מנהיג שרואה את חסרונותיו ואת חוסר התאמתו לתפקיד, אך אינו מתחמק מהשליחות שמוטלת עליו, כאשר הוא המועמד שמסוגל לבצע את השליחות הזו. אין מדובר בהעמדת פנים של "צו התנועה", כי אם בענווה של ממש, ובהכרת הערך העצמי על הטוב והחסר שבו. הדברים משפיעים גם על סגנון ההנהגה, גם על ההתמסרות לטובת האומה ללא האינטרסים האישיים, והתורה מביאה את דברי משה רבנו המעיד על עצמו בפרשת קורח – "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".
באחד הסיפורים המופלאים הקשורים במפגש אלכסנדר מוקדון עם חכמי הנגב, מביאה הגמרא (תמיד לב ע"א) דו-שיח ביניהם (מתורגם):
אלכסנדרוס שאל אותם "מה יעשה אדם ויהיה מקובל על הבריות?". תשובתם של חכמי ישראל הייתה: "ישנא את המלכות והשלטון", ובמילים של ימינו: "יברח מפוליטיקה". הגמרא מביאה גם את תגובתו של אלכסנדרוס לדברי חכמים: "עצתי טובה יותר מעצתכם – יאהב את המלכות ואת השלטון, ויעשה מכוח אהבה זו טוב לבריות".
כדרכם של דברים, שני הצדדים מבטאים אמת חלקית. מנהיגות ראויה היא זו המתרחקת מאהבת השלטון, אבל משעה שהיא נמצאת בו, היא רואה את מגמתה היחידה כעשיית טוב לבריות.
