הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)וזו הדילמה שעמדה בפני אהרון הכהן (אליבא דחז"ל): מחד גיסא, המעשה הנורא של שותפות בחטא הקשור בעבודה זרה. שותפות אקטיבית במעשה העגל משמעה בגידה במתן תורה, בריבונו של עולם המוציא את עמו ממצרים ובמשה רבינו שליחו. מאידך גיסא, הימנעות משותפות זו משמעה הריגת אהרון הכהן. את העובדה שהם מתכוונים לרצוח את מי שאינו שותף עמהם הוא ראה נגד עיניו – חור כבר נרצח. המעשה הנורא של הרצח לא הפחיד את אהרון הכהן בחושבו על גורלו האישי – רבים בתולדות האומה מסרו את נפשם על קידוש שמו הגדול וממשו את המצווה הגדולה של "בכל נפשך". החומרה שבמעשה בוטאה על ידי חכמים בהבאת הפסוק "אם ייהרג במקדש ד' כהן ונביא", לאמור: כתם שפיכות דמים יכתים את האומה.
אליבא דחז"ל השיקול אותו שקל אהרון הכהן לא היה איזה חמור יותר, שכן אפשר שלא ניתן לשקול שיקול זה. השאלה המרתקת שהכריעה את מעשה אהרון הכהן הייתה מאיזה חטא ניתן לשוב. חטא העבודה הזרה הוא חטא שניתן לתיקון. תשובה מסוגלת לרומם את האדם מכל בור שהוא נפל לתוכו; לעומת זאת, שפיכות דמים היא מעשה נורא שלא ניתן לתיקון, שכן לא ניתן להשיב לתחייה את מי שנשפך דמו. בשל כך הכריע אהרון הכהן להיות שותף אקטיבי במעשה העגל על פני פאסיביות שתביא לשפיכות דמים. הצגת הדילמה בדרך זו היא מרתקת ביותר, שכן היא מלמדת אותנו מערכת שיקולים בשעה שאנו נמצאים בבחירה בין שתי אפשרויות גרועות.
אלא שנחלקו חכמים בשאלה האם צדק אהרון הכהן במעשיו אם לא. רש"י והמאירי פסקו כי אסור למנהיג רוחני להיכנס לסוג כזה של דיון: "אף על פי שהפשרה נבחרת לעניין דיני ממונות, לעניין איסור אינו כן, ואל יאמר הדיין נתיר לו את זו כדי שלא יאכל את זו וכיוצא בזה. הוא שאמרו לא נאמר מקרא זה ר"ל ובוצע ברך נאץ ד' אלא כנגד אהרון שנאמר "וירא אהרון ויבן מזבח לפניו", ראה חור זבוח לפניו על שלא רצה לעשות להם כך, ואמר אם איני שומע להם עושים לי כך, ומתקיים בהם אם ייהרג במקדש ד' כהן ונביא, שהרי חור נביא היה ולא יהא להם תקנה שלא ליענש עונש מרובה, מוטב שאעשה להם העגל ואפשר שיהא להם תקנה בתשובה" (בית הבחירה סנהדרין ז ע"א). לאמור: אנו צריכים ללכת בדרכנו, ולא לעשות דבר מה אקטיבי שהוא חטא כדי להציל חטא אחר.
אולם מדברי בעלי התוספות נראית הכרעה אחרת. בעלי התוספות הכתירו את מעשה אהרון בפסוק "…אקרא דתורת אמת קאי, כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעוון, שיהא להם תקנה וכדמסיק", לאמור: לפי דעתם, זהו בדיוק תפקידו של המנהיג הרוחני. כך הוא משיב רבים מעוון. הוא מקיים את "עת לעשות לד' הפרו תורתך" וכדי ליצור את אפשרות התיקון והשינוי הוא בוחר בנורא פחות, ונעשה שותף בפועל בחטא העגל. בין גדולי ישראל אפוא נפלה מחלוקת הנהגתית משמעותי ביותר, באחת הסוגיות הקשות של הכרעה בין שני מצבים גרועים.
לא אנו מסוגלים לתת את ראשנו בין האריות הגדולים כדי להכריע בשאלה זו. סביר להניח כי יש לאחוז לעתים בזה וגם בזה יש לעתים לא להניח את ידינו. השיקולים השונים בנושא זה הם מהמרתקים ביותר הקיימים בהנהגה הרבנית, ואהרון הכהן משמש להם בסיס.
(כי תשא תשעא)
