אנחנו חיים במדינה נורמלית?

הממ"דים מוכנים?

איזנקוט בוועדת החוץ והביטחון: "בימים האחרונים עודכנו שהכוח הצבאי של חמאס והג׳יהאד האסלאמי שוקם, כך שלחמאס יש מעל ל-25,000 (מחבלים חמושים), ולג׳יהאד האסלאמי מעל ל-5,000 מחבלים חמושים". הרמטכ"ל הנכנס, זמיר, אישר (עפ"י פרסומים בתקשורת) תוכניות פעולה ברצועת עזה, ליום פקודה. החות'ים נשארו עם ארסנל עצום של מגוון טילים ומטענים: דין עזה כדין תל אביב. הממשלה אישרה (עקרונית) (שוב) הוצאת צווי 8 לכמות גדולה של מילואימניקים. סמוטריץ' בישיבת הסיעה: "על רקע סירוב חמאס, אנחנו נערכים לחזרה ללחימה לכיבוש רצועת עזה בהתקפה רב-אוגדתית". הכנתם את הממ"דים?

הנורמליות מאיתנו והלאה

סמוטריץ׳ על פיטורי ראש השב״כ: "באיזו מדינה נורמלית צריך בכלל סיבה מיוחדת להדיח ראש ארגון מודיעין, שאחראי אישית למחדל מודיעיני נורא שהביא לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל?!… מאז אתמול אני שומע שראש השב"כ הוא בכלל 'שומר סף'. מרוב שומרים, כבר לא רואים את הסף… אולי אם בר היה שומר על הסף של עזה במקום על איזה סף פוליטי מדומיין, טבח 7 באוקטובר היה נמנע. ‏המציאות האבסורדית הזו מלמדת עד כמה המערכת הציבורית בישראל חולה והסטנדרטים בה מעוותים. בר היה צריך ללכת הביתה ב-8 באוקטובר. כל יום שהוא נשאר בתפקידו מאז הוא עיוות מוסרי וביטחוני נורא". סוף ציטוט של שר האוצר ושר במשרד הביטחון ויו"ר מפלגת 'הציונות הדתית', בצלאל סמוטריץ', שדרך ארץ (כלפי אחד שבכל זאת עשה משהו לביטחון ישראל בעשורים האחרונים, ונכון, פישל בענק בפעם הזו), זו לא בדיוק תכונה שאפשר לייחס לו. החלק בדברי סמוטריץ' שאני מזדהה איתו יותר מכל הוא "המציאות האבסורדית הזו מלמדת עד כמה המערכת הציבורית בישראל חולה". אכן, מר סמוטריץ', ואף שמקובלנו שאין אדם משים עצמו רשע, כבודו הוא חלק מהמערכת הזו שפישלה בענק, שאפשרה האבסת חמאס בדולרים קטארים, שטיפחה את חמאס כדי לדכא את הרש"פ, וזה שראש השב"כ בר צריך ללכת (הוא לפחות הודה באחריות, להבדיל מראש ממשלתנו), זה לא אומר שראש הממשלה, ראש וראשון לאחריות, פטור מחובה זו. הוא וכל שריו ומלחכי פנכתו. איך אומרים? הגמל לא רואה את דבשתו?

ולעצם העניין – פיטורי בר. מלומדים וחכמים ממני הירבו השבוע לעסוק בנושא בהיבטיו המשפטיים מזה והפוליטיים מזה. תרומתי הדלה תהיה בשיתוף הרגשתי בנושא. אם אין אמון בין רה"מ לבעלי תפקיד בכירים שכאלה, מישהו חייב ללכת הביתה, וזה לא ראש הממשלה. אבל, כאשר רה"מ מאבד את האמון באחד (שר הביטחון לשעבר גלנט) ומפטרו, ובעוד אחד (הרמטכ"ל לשעבר, הלוי, שהתפטר), ובעוד אחד (בר), ובעוד אחת שעל הכוונת (היועצת המשפטית לממשלה), עולה מאליה השאלה: אולי הבעיה בעצם היא אצל ראש הממשלה ועם ראש הממשלה?

אינני חוקר כליות ולב. כמו רבים, גם אני קורא ושומע על הסיבות לכאורה שייתכן והניעו את נתניהו לפטר את ראש השב"כ (לטרפד את החקירה בעניין). אבל בעיניים שלי, תהא הסיבה אשר תהא, ריבוי ה'ברוך שפטרני' שמבקש נתניהו לומר עם פיטוריי אלה שהוא חפץ בלכתם, הם סיבה טובה לחשוב שכנראה הבעיה היא יותר אצלו ואיתו. ממש כמו בסוגיית קבלת האחריות למחדל שקדם ל-7 באוקטובר. כולם, אבל כולם אחראים, רק מי שעומד בראש הפירמידה ועל פיו יישק דבר – לא מקבל אחריות. מנהיגות זה לא.

תעשו לנו טובה

נבחרי הציבור היקרים שלנו – מראש הממשלה בנימין נתניהו, עבור דרך שריו, ועד חברי הכנסת כולם – עשו לנו טובה גדולה: דוממו את מנועי השנאה לכמה ימים. גם הבן אדם הכי בריא צריך לפעמים איזו מנוחת נפש טובה. בחודשים האחרונים אי אפשר היה להימנע מחשיפה לטונות של הכפשות, הטחות אשמה, שנאות – מה לא – האחד על השני, תוך מאמץ לזכך ולזכות את ה'אני' מכל אשמה. להרגשתי, בכך אף אחד מכם לא הצליח. הביביסטים נשארו ביביסטים (ברובם); הרלביסטים נשארו רלביסטים, ואף התחזקו בעמדתם; ואלה שבתווך – מוצאים עצמם נבוכים, חשים כיתומים ללא מנהיג ראוי. הצלחתם, אדוני ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת, לגרום לרבים מאיתנו לאבד את האמון בכל מערכות המדינה. אם אתם שליד הגה השלטון, ומכוח זה בוודאי יודעים כמה דברים שאנחנו ההדיוטות לא – אם אתם מתבטאים כפי שאתם מתבטאים על מערכת המשפט, למשל, על מפקדי הצבא הכי בכירים, על השב"כ ובכיריו בעבר ובהווה, פוליטיקאי אחד על השני, הצלחתם ב"ה להדביק גם אותנו. רבים מאיתנו, ה'עמך', איבד את האמון בכולם. בכם הפוליטיקאים בראש ובראשונה, ובאמצעותכם ובגלל השתלחויותכם, נסדק מאוד האמון של רבים מאיתנו גם במערכת המשפט על כל שלוחותיה, ולמרבה הצער גם במערכות הביטחון של המדינה. כל כך חבטתם בה – ברמטכ"ל לשעבר, בראש השב"כ ובחבריהם (שטעו בענק, לקחו אחריות וישלמו). ערערתם וסדקתם, ממש כך, את האמון שלנו במוסדות החשובים האלה.

בעיניים שלי, על זה בעיקר אתחשבן איתכם בלנ"ד בבחירות הבאות. ככה לא מתנהגים מנהיגים. ואתה, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, טול יוזמה, התעלה למדרגות הגבוהות שאתה מסוגל וראוי להן, קרא, אבל באמת, לפיוס לאומי, קבל על עצמך שבוע-שבועיים של 'התנהגות טובה' ללא 'ירידות' על יריביך, שופטיך, מגיניך וכדומה. כולם יודעים שאתה מסוגל 'לשפד' במשפטים נוקבים כל מי שתרצה. התעלה על עצמך ועל יריביך, קבל על עצמך שלא להגיב. מי יודע, אולי גם הם יידבקו בכך ומחלוקות קשות ואמיתיות יחזרו להיות ענייניות ולא אישיות. נוקבות, אבל מכבדות. זה מה שאנחנו ה'עמך' זקוקים לו עתה. נשבר כבר מהכאוס. די לנו במלחמות מול האויבים מבחוץ.

כולם יודעים שאתה מסוגל 'לשפד' במשפטים נוקבים כל מי שתרצה. התעלה על עצמך ועל יריביך, קבל על עצמך שלא להגיב

לפני קצין בכיר לא תיתן מכשול

ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקיד, קיים הרמטכ"ל הנכנס רא"ל אייל זמיר, שיחה ארוכה עם מספר קצינים בכירים בצמרת הביטחון, כשהוא מדגיש בפניהם כי הוא "לא מוכן שאף לובש מדים ידבר עם פוליטיקאים בלי אישורו". כך דווח ב-ynet. סביר מאוד שהנחייתו באה בעקבות הפרסום של סולימאן מסוודה ב'כאן 11', שקצין בכיר במילואים הדליף לשר האוצר את המידע – פרסום שגם לא הוכחש ע"י סמוטריץ', שטען כי מידע הוסתר מהקבינט והוא גאה שפעל כפי שפעל כדי שיהיו בידיו הכלים לקבל החלטות חשובות. כזכור, גם נפתלי בנט, בתפקידיו אז, הגיע לקבינט עם מידע רב על מנהרות חמאס, מידע שקיבל מהשטח, גם הוא שלא בדרכים המקובלות.

לענ"ד, אכן לא תקין שקצין 'מדליף' לפוליטיקאי מידע. אם קצין בכיר חושב שיש מידע שחשוב שהפוליטיקאים הבכירים חייבים או רצוי שיידעו, שיפנה לקצין שמעליו (עד הרמטכ"ל) ויבקש אישור לדבר איתם. רק אם לא נותנים לו אישור והוא עדיין משוכנע שזה חשוב ביותר שהמידע יעבור – שיעביר אותו, תוך שמיידע את הקצין שמעליו שעשה כן, ואף יהיה מוכן לשאת הדין על הפרת פקודה או משהו כזה. כך בעיניי ראוי לנהוג. יש לי תחושה, שאם הרמטכ"ל הנכנס מצא לנכון להנחות קצינים בכירים בעניין כבר בימיו הראשונים בתפקיד, המסר הועבר. ומכאן להבא, קצינים שיעשו דין לעצמם, יתכבדו ויועמדו לדין. ולשרים, בקשה: אל תעמידו את החברים שלכם שבצה"ל בעמדה לא נוחה.

לא באקדח קפצונים

מגיל אפס הורגלנו שבעת שמיעת 'המן', אנחנו לוחצים על הדק אקדח הקפצונים. נראה שגרסה דינקותא לא משתכחא, וברשתות החברתיות הופץ בימים האחרונים סרטון המציג קבוצת חיילים בעמדת ירי, כשחברם קורא בפניהם את מגילת אסתר. בכל פעם שהוא אמר 'המן', הגיבו החיילים בירי חי לעבר רצועת עזה. היו מי שלא אהבו את האנרגיה העודפת הזו של הלוחמים, ובחלוף יומיים-שלושה, הם ומפקדיהם הועמדו לדין ע"י מפקד החטיבה ומפקד הגדוד שלהם. הם ממש לא יצאו בזול: נזיפה פיקודית למפקד הפלוגה, הדחת מפקד המחלקה, ותשעה לוחמים שהיו מעורבים באירוע הודחו מתפקידי לוחמה, וכן קיבלו עונש ריתוק ל-28 יום. בצה"ל הדגישו כי "מדובר באירוע חמור המנוגד לערכי צה״ל, ושאינו מצופה מלוחמים בגזרה מבצעית". מה שנכון – נכון. הטעות הראשונה היא שככה הם התנהגו; הטעות שנייה, שהיא כנראה זו שעלתה להם בעונש, היא שהסיפור הועלה כסרטון ברשתות החברתיות. רצו להשוויץ ויצאו על הפנים. בשביל מה?!

מה שווה (ומגונה) יותר?

מזכירות הליכוד אישרה השבוע את הסכם המיזוג בין הליכוד למפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. מישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין האתנן הזה שקיבל סער (שכמעט באף סקר לא עבר את אחוז החסימה) לבין המיצובישי והתפקידים שקיבלו בזמנו גונן שגב ואלכס גולדפרב תמורת תמיכתם בהסכמי אוסלו ב'? מה, תפקיד שר חוץ על כל המשתמע מכך ואח"כ שני שריונים ברשימת הליכוד, שווים פחות ממכונית יפנית ומתפקיד שר אנרגיה לשגב וסגן שר במשרד השיכון לאלכס? מה שבטוח, גדעון סער ואלקין, שישוריין גם הוא, צריכים לשלוח זר פרחים ענק לנתניהו. ללא השריון, 99.9 אחוזים היו הופכים לחכ"ל (חברי כנסת לשעבר).

אחד יחיד ומיוחד

את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי (זה מרגיש לי שזה קרה לפני מיליון שנה, לערך) בעיתון 'הצופה' ז"ל. אחד המדורים הכי קריאים שם (יחסית, כמובן) היה 'זיכרון להולכים'. כמה מאות מילים על חבר/קרוב משפחה שנפרד מהחבורה ונפטר (ל"ע), שכל החבר'ה יידעו וישתתפו בצער. כעיתונאי ועורך חדשות צעיר (יחסית) שם, לא התחברתי לז'אנר הזה. אולי משום כך גם ב'שבתון', שיש לי את הזכות לערוך זה כ-25 שנה, אני ממש-ממש משתדל שלא לכתוב על ז"לים. כל ז"ל הוא יקר למשפחתו, ובטח שאין בי רצון לפגוע במי שלא יקבל את ההתייחסות הזו בעלון.

הפעם, ברשותכם, אחרוג ממנהגי ואקדיש משפטים ספורים לאדם יקר שנפטר בשבוע שעבר, שגם אם לא היינו בקשרי חברות קרובים, הוא היה דואג להעביר אליי מסרים מדי פעם על מה שכתבתי ועל מה שלא. כוונתי לד"ר יהודה בן מאיר ז"ל, לטעמי פוליטיקאי (לשעבר) מזן מיוחד, אינטלקטואל ברמה, פיו וליבו שווים, לא חשש מאיש, אמר את האמת בפנים גם אם לא נעמה לשומע, איש עקרונות, ובעיקר אחד שלא מתקבע בעמדותיו אלא בוחן אותן ולא חושש לשנותן.

ד"ר יהודה בן מאיר, בוגר הישיבה יוניברסיטי, פסיכולוג ועורך דין, הצטרף למפד"ל של אז בשנת 1962, כיד ימינו של זבולון המר ז"ל, ראש סיעת הצעירים דאז. בחוכמתם הפוליטית תוך כדי מאבקים כוחניים, גברו השניים על הממסד הוותיק של המפלגה. ב-1971 נכנס לכנסת לאחר פטירת אביו, ח"כ ד"ר ישראל שלמה בן מאיר, וכיהן כח"כ מטעם המפד"ל בשנים 1971-1984.  ב-1982 מונה לסגן שר החוץ והוביל את הקו שהמפד"ל צריכה להנהיג לא רק במשרדים המסורתיים שלה כמשרד החינוך, הסעד והדתות, אלא במשרדים החשובים באמת. יהודה בן מאיר החל את דרכו הפוליטית כנץ ממש, אחרי מלחמת יוכ"פ היה חלק ממקימי גוש אמונים, היה ממובילי סיום השותפות ההיסטורית עם מפלגת העבודה והחבירה לליכוד של בגין. אלא שב-1984 התאכזב ממה שנראה היה לו כקיצוניות יתר של מפלגתו, ואז פרש מהמפד"ל, וב-1988 היה שותף להקמת תנועת מימד היונית בראשות הרב עמיטל, שלא בדיוק זכתה להצלחה פוליטית גדולה. רצח רבין היה עבור יהודה בן מאיר נקודת שבר בהתייחסו לחינוך שמקבל הנוער הדתי במסגרותיו. יהודה בן מאיר נפטר בביתו בגיל 85. יהי זכרו ברוך.