בין רמת החיים לאיכות החיים

רמת החיים איננה המתכון לאיכות החיים אלא הגישה הנכונה כלפי המציאות הבלתי מושלמת

השבוע נחשפתי למדרש המקשר בין קרח לפרה אדומה. וכך נאמר: "מה ראה קרח לחלוק על משה רבנו איש האלוקים? ראה פרה אדומה". מה הקשר בין פרה אדומה לחטא קרח? ועוד, בפרשתנו מסופר שהעם שוב מתאונן ומבכה את מר גורלו ומצבו. התגובה מצד ה' לא מאחרת להגיע – אלוקים שולח בעם את הנחשים שהפילו בנשיכתם חללים רבים. העם חוזר בתשובה, אלוקים נענה לתפילתם אך במקום למנוע את המכה הוא נותן את התרופה. הנחש עומד על נס ומי שהוכש על ידי נחש, מביט אל הנחש של התרופה וחי. מדוע במקום לגלות תרופה אלוקים אינו מונע את ההכשה? נחזור לענות על שאלתנו.

מה הדבר המכונן את עולמו של האדם – הכוונה או המעשה/התוצאה? האם כוונה ותוצאה כרוכות יחד או שלמעשה אלו שתי מערכות שונות הרלוונטיות לאחריותו של האדם? ומה חשוב יותר – המעשה/תוצאה או הכוונה? יש המצדדים שהכוונה חשובה מהתוצאה ויש הגורסים ההפך. מה דעתה של "ביתא ישראל" בשאלה זאת? שאלתי זאת את דניאל מנגשה, שהשיב: "מה שקובע אצל אדונ-י הוא מה שיש לך בראש, הכונה שלך היא שקובעת. זה לא שאני אומר שהמעשה לא חשוב, אבל אם הכוונה טובה אז גם המעשה/התוצאה הם טובים ורצויים". דניאל בעצם אומר שמה שקובע בעבודת ה' איננו "כמות המצוות", אלא "איכות המצוות".

באחת ההפגנות של יוצאי אתיופיה נגד האפליה והגזענות ניגש אליי מישהו ואמר: "אני לא מבין מדוע הם מפגינים. אל מול חיי הכפר הפרימיטיביים שהיו להם באתיופיה – בית מקש, ללא מים זורמים, ללא מערכת ביוב וחשמל – המגורים בקרוואן במרכז הקליטה הם קפיצת מדרגה עצומה. שיפור באיכות החיים!". חשבתי וחשבתי, אך לא מצאתי תשובה. שיחה עם מר דוד מהרט הבהירה לי, בזמנו, שחובה עלינו לבצע דיפרנציאציה בין "רמת החיים" ל"איכות חיים". מכאן נראה שאמנם "רמת החיים", הטכנולוגית בכפרים באתיופיה הייתה ירודה, אך איכות החיים של חיי הכפר, המתבטאת בשקט נפשי, סוג של שלימות ואושר גדול, תמימות וחיים צנועים, הייתה גבוהה. השבוע שמעתי את סיפור העלייה המדהים של חווה אלמו ילידת אתיופיה שאמרה ש"סוגי אלימות קשים כמו רצח אישה או התאבדות היו תופעות שאינן מוכרות באתיופיה כלל". דומני שעכשיו אנו מבינים מדוע בתרבות הדתית האתיופית לרוב מתמקדים בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטי הלכות מדוקדקות.

עכשיו נוכל לחזור לענות על השאלה שעמה פתחנו. מה הקשר בין פרה אדומה לחטא קרח? מדוע אלוקים אינו מונע את ההכשה ובמקום זאת מגלה את התרופה?

רוב בני האדם מחפשים להיות מאושרים. אנשים שואפים לכבוד, לעושר, לסיפוק התאווה. בקיצור, להגיע לשלמות. הבעיה בשאיפות הללו היא שהן אמנם יכולות לגרום לאדם לאושר זמני, אבל הן אינן יכולות להביא את האדם למצב קבוע של אושר. הן גורמות לאדם לנוע בין סיפוק לבין אי-סיפוק, ולטלטול הזה בין סיפוק לבין אי-סיפוק, עלול להיות מחיר כבד. מכאן נראה שמקור החטא של העם הוא חוסר סיפוק מחיי המדבר. המציאות היא בלתי מושלמת בעליל. אלוקים רוצה להעביר מסר זה לדורות, לכן הוא אינו מונע את העונש אלא רק מעניק תרופה.

רמת החיים איננה המתכון לאיכות החיים אלא הגישה הנכונה כלפי המציאות הבלתי מושלמת. "וכי נחש ממית או נחש מחיה! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים". יש להבין שלא בנחש נמצאת התרופה. לא כמות ה-יש קובעת את מידת האושר, אלא היחס ל-יש במידה ראויה. את פרה אדומה לא ניתן להבין, כיוון שיש בה סתירה פנימית, שהרי המים המטהרים את הטמא, מטמאים את הטהור. הפרה מלמדת את האדם לחיות בתוך עולם שאינו מובן עד הסוף, וכל ניסיון שלנו להבין עד הסוף הוא גם הדבר שמקרב אותנו אל הסוף. הדוד של חמותי, מנחם אדלשטיין ז"ל שורד שואה מחנה אושוויץ אמר לי: "אתה יודע מדוע חכמנו אומרים שבתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב ש'הנה טוב מאוד' זה 'והנה טוב מות'? כי חז"ל רצו ללמד אותנו שהריצה לטוב מאוד היא שעלולה להרוג אותנו בסוף". על רקע זה מובנים דבר של הרב רונן נוייבירט ז"ל: "קורח סרב לקבל מצווה זו של 'פרה אדומה'. היתה לו 'רוח הקודש', והוא סבר שכבר מבין הוא את הכל. על כן מתווכח הוא עם משה על טעמי התורה – 'טלית שכולה תכלת – מהו שתהא חייבת בציצית?'. קורח טוען שכולם קדושים, כולם חכמים ונבונים, ועל כן קורח ה'פיקח' מסרב לקבל מצווה אשר תעיד שיש משהו שגם קורח, עם כל גדלותו, אינו מבין".

(חוקת תשפ"א)