ד"ר פנינה נויבירט"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב, י"ט)
עם ירידתו מההר חוזה משה בהתנפצות החלום, במעשה העגל בו שקועים עם ישראל. בתגובה, "משבר" משה את הלוחות בחמת זעם. תגובת משה תמוהה למדי. באיזו זכות משחית משה את הלוחות מעשה האלקים? מהו המסר החינוכי שבפעולה זו?
תמוהה עוד יותר הפרשנות שניתנה במדרש לפועלו זה של משה רבינו. חז"ל משבחים את משה על המעשה (שבת פז.): " ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת את הלוחות!". מדוע תומך הקב"ה, לפי המדרש, בשיבור הלוחות הספונטני על ידי משה?
מענה לאמור ניתן למצוא בדברי ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל המשך חכמה, לפיו שיבור הלוחות אינו ביטוי של זעם בלתי נשלט, כי אם המחשה של שיעור חינוכי עמוק של משה רבינו לעם ישראל.
מסביר המשך חכמה, כי יצירת העגל נועדה להמציא תחליף למשה שנעלם על גבי ההר. משה נתפס בעיני הציבור כבעל כוחות על, כמעט כאליל.העם טען: "זה משה האיש אשר העלנו – לא ידענו מה היה לו". העם ראה במשה כבעל כוחות עליונים, הוא ה"גואל", הוא שהעלה את העם ממצרים. משכך, עם היעלמות משה, איבד העם את עשתונותיו וחש בצורך להיאחז בעגל. כמו למשה, מייחס עם ישראל גם לעגל, התחליף, כוחות עצמיים על טבעיים, מעין קמיע מזל אשר אמור להשפיע עליהם רוחנית.
משה חש צורך עמוק לחנך את בני ישראל להבין, כי "אין עוד מלבדו", משה רבינו אינו אליל, כי אם שליח בשר ודם של הקב"ה, ובלשון המשך חכמה: "ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה' עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה!" .
זאת ועוד, משה מבהיר לעם ישראל, כי כל הקדושה שבעולם אינה אלא קדושה השואבת את כוחה מהקב"ה בכבודו ובעצמו: "אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק ה' יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא " (שם). יתרה מכך, אפילו במקדש ובמשכן אין קדושה עצמית, כי אם בהיותם משמשים לעבודת הבורא: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול: "באו פריצים ויחללוה"".
מטעם זה משבר משה רבינו את הלוחות. אפילו הלוחות עצמם, מעשה ידי הקב"ה, אינם בעלי קדושה עצמית, כי אם כאשר בני ישראל מקיימים את דברי הבורא: "והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר כח …היינו גם כן להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי 'לוחות ושברי לוחות מונחין בארון' (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו 'הוא בכבודו עשאן' (רש"י), המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל …וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה…"
שורש העבודה הזרה בניסיון לעבוד את הבורא בדרך שהוא לא ציווה, כפי שמתאר הכתוב את חטא נדב ואביהוא – "בהקריבם אש זרה, אשר לא ציווה אותם". ישנו גבול דק ביותר בין עבודה ה' לעבודה זרה, שהרי "שרש ההאמנה הוא גם שורש הכפירה" (כוזרי, א' ע"ז). משה רבנו הרואה את הנולד, מדמיין בעיני רוחו את אשר יקרה בעוד שנים מספר. עם ישראל עשוי לקחת את לוחות הברית בעצמם ולהפכם לעבודה זרה, לקמיע או חפץ. משה רבנו רואה נהרות של אנשים עומדים בתור כדי לקבל ברכה מהלוחות, כדי לנשקם או אפילו לראותם בלבד. משה מבין שעשויה להווצר תעשייה שתמשוך רבבות אנשים לעסוק בטפל במקום בעיקר, אימפריה של ברכות, קמיעות וקברות קדושים. במקום להתקרב לקב"ה בעצמו, אנשים יתעסקו בתחליפים קדושים, ויחזרו ממש על אותו חטא קדמוני של העגל.
משה מראה לבני ישראל את ההבדל בין עבודה עצמית לבין עבודת האלקים, בין הרצון לעשות "לנו אלהים", כבמעמד העגל, לבין השאיפה לעבוד את הקב"ה, בבחינת "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"
(כי תשא תשע)
