הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, ומשה מוצא לנכון להשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" . ציווי זה מתייחס לדורות הבאים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא". התורה ציוותה אותנו לזכור לדורות אירועים שהתרחשו בעבר, למשל: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" או "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם". הציווי לזכירתם נאמר בספר דברים לאחר שהאירועים התרחשו. אולם דווקא על הזכירה של יציאת מצרים נצטווינו עוד בטרם יצאנו ממצרים. במה נשתנה זיכרון יציאת מצרים מהאירועים שהציווי בזכירתם היה לאחר שהתרחשו?
יש שתי מצוות הקשורות לזכירה: האחת לזכור את יציאת מצרים, וכפי שכותב הרמב"ם הל' ק"ש (א, ג): "…ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה"; ויש מצווה נוספת הנוהגת בליל הסדר: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו". האחרונים נתנו כמה הסברים על היחס שבין זכירת יציאת מצרים לבין סיפור יציאת מצרים.
לעניות דעתי, ניתן להסביר, שהפער שבין שתי המצוות קשור לשני סוגים של זיכרון. האחד הוא הזיכרון הסמנטי, והשני הוא הזיכרון האפיזודי. הזיכרון הסמנטי הוא המשמר את העובדות היבשות; לעומתו, הזיכרון האפיזודי הוא זיכרון אישי של אירועים, הכולל את ההיבטים החווייתיים והרגשיים של האירוע עצמו.
השנה מייחלים אנו ליציאת מצרים של תקופתנו, תקופה שיש בה הרבה סבל. מתוך הזיכרון של גאולת מצרים נוכל לשאוב כוחות לימינו
אכן, מוטלת עלינו החובה לזכור בכל יום זכירה סמנטית של יציאת מצרים, וזאת אנו עושים בשעה שאנו קוראים ק"ש. אולם, בליל הסדר נדרשים אנו לעבור לזכירה אפיזודית כזו, המבקשת לשחזר את האירועים כפי הווייתם. הרמב"ם מגדיר מצווה זו כסיפור יציאת מצרים. סיפור האירוע יתבצע בצורה חווייתית כפי שמתאר הרמב"ם: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". ייתכן שזו הסיבה שנצטווינו על כך בטרם יציאתנו ממצרים, כדי להדגיש שלא מדובר בזכירת עובדות גרידא, אלא מדובר בזיכרון חווייתי שמתרחש בכל שנה מחדש.
יציאת מצרים אינה מאורע חד-פעמי, אלא היא מתחדשת מדי שנה בליל הסדר.
בכל תקופה יש לכל אחד מאיתנו "מצרים", כפי שכותב אמנון ריבק בשירו: "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם".
הזיכרון החווייתי מאפשר לצקת לתוכו משמעות הרלוונטית לכל אדם בהקשר לתקופה שבה הוא חי. כך נוכל להבין גם את בחירתה של פרשת "ארמי אובד עמי" למוקד סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. לו היינו קוראים את סיפור יציאת מצרים כפי המסופר בספר שמות, היינו סבורים שמדובר בסיפור היסטורי ותו לא. אולם, כאשר מספרים את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבטו של מביא הביכורים, שחי בארץ ישראל בדור אחר, והוא זה המספר את סיפור יציאת מצרים כחוויה אישית העוברת עליו כאן ועכשיו, הרי שהסיפור מקבל משמעות רב-דורית לכמיהה ליציאה ולהצלה מעבדות לחירות.
השנה מייחלים אנו ליציאת מצרים של תקופתנו, תקופה שיש בה הרבה סבל. מתוך הזיכרון של גאולת מצרים נוכל לשאוב כוחות לימינו ולהיגאל מייסוריה של התקופה, ונצליח להתחדש ולצמוח לאומה חזקה יותר ומאוחדת יותר.
