מגבלות הכוח

מכת בכורות הייתה ניצחת ומנצחת. מדוע ה' לא הנחית אותה כבר בהתחלה? לשם מה נדרשה כל הסדרה הארוכה במקום לתת מכה אחת אנושה שלא תעלה ארוכה?

נראה שהסיבה נעוצה בכך שמטרת האותות והמכות לא הייתה רק שחרור בני ישראל והוצאתם ממצרים, אלא יצירת שינוי תודעתי כלל-עולמי, והטמעת תודעה חדשה מחייבת תהליך הדרגתי של הבנה והפנמה. מטרת העל של המכות הייתה הקניית ההכרה בא-לוהי ישראל, כפי שהתורה חוזרת ומדגישה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה", "בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה'" ועוד.

בתוך כך מגולם עיקרון נוסף, והוא הטמעת התודעה של מגבלות הכוח. מטרה זו מסבירה את רצון ה' להתעלל בפרעה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר… אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", שמשמעותו לעשות "שחוק ולעג בו ובמצרים" (פרשנים). המלכים הפרעונים נחשבו כבעלי כוחות אלוהיים וכמתווכים בין המצרים לאלים. לכן בטח פרעה בעוצמתו וחשב שאין מגבלות לכוחו, עד שהכריז: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (ה, ב). ההתעללות בפרעה נועדה להחדיר לליבו ולהבהיר באמצעותו לעולם כולו, את התובנה בדבר גבולות האדם ושליטת ה' בעולם. היה זה שיעור אינטנסיבי בהכרת גדלות הבורא וקטנות הנבראים, ושיעורים פועלים טוב יותר כשהם באים לשיעורין.

השימוש בכוח מוגבל בחוקים, במוסר, בשיקולים מדיניים, כלכליים ואחרים, ובראש ובראשונה הכוח האנושי מוגבל מעצם טבעו

המסר הומחש והושרש בעשר המכות, והוא חורז אותן בשורה של שלבים:

ממכת הדם פרעה לא נדהם. הוא "לא שת ליבו" אליה, שכן התאפשר למצרים לחפור ולהוציא מי שתייה מסביבות היאור, מה גם שלחרטומים היה פטנט רשום להפוך מים לדם (ז, כב-כד). מכה זו באה, כנראה, כמתאבן שיגרום לפרעה לרצות להתמודד עם אתגרים נוספים, ולהראות בהם את כוחו המדהים.
במכת הצפרדעים כבר החלו הבקיעים: בעקבות הצפרדע פרעה כבר יודע: עליו לפנות אל משה ואהרן ולבקש: "הַעְתִּירוּ אֶל ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם".
אחרי מכת כינים פרעה כבר מכיר שהיא "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים", מפני שבברייה קטנה משעורה החרטומים לא שולטים (רש"י).
במכת הערוב ניכר לראשונה שבין המצרים לעברים יש אפליה גמורה. הייתה זו המכה הראשונה שנאמר בה במפורש "וְהִפְלֵיתִי… אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן… לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב", והפליתי לשון פליאה: כיצד ייתכן "שארץ זו לקתה וזו לא לקתה" (לק"ט). אצל פרעה מתחילה קצת בהלה, והוא כבר מוכן לתת הסכמה: "לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ" (ח, כא).
כשהגיע הדֶּבֶר, וחיות רעות מתו בכל עבר, פרעה מגלה כי "לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד אֶחָד". להיכנע כבר עמד, אלא שה' גרם שליבו יכבד מייד (ט, ז).
מכת השחין הביאה תבהלה והתפעלות, שכן הפעם החרטומים נכנסו לנבצרות (ט, יא). פרעה ראה לנגד עיניו קריסה מוחלטת של כל חבר יועציו.
אחריה הגיעה מכת הברד, וכניעת פרעה עלתה שלב. עתה הוא מודה בדברי טעם: "חָטָאתִי הַפָּעַם. ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ט, כז), ומסכים לשלח את העברים בלי כל תנאים מוקדמים.
בעקבות הארבה הוא מתקדם עוד הרבה. פרעה כבר מודיע: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אולם ה' את ליבו עדיין מקשה, ולכן למשה ואהרן הוא פונה: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" כי חופש פולחן הוא אצלי רק לגברים.
אחרי מכת חושך נחשף כרסום נוסף: פרעה מסכים לשחרר גם את הטף. אך הוא מוסיף עדיין להתעקש: "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג", כי בכל זאת הוא חייב להציב איזה סייג.
רק בעקבות מכת בכורות פרעה מניף דגל לבן. הוא כבר יודע שאינו על-אדם, ומבין שאף הוא בשר ודם. כוחו מוגבל, כבודו מושפל, ומשיגעון גדלותו הוא הלך ונפל. עתה הוא מבין את כוחו העליון של א-לוהים, ולכן אף מבקש בלי כל בושה: "תנו גם לי איזו ברכה" (יב, לב).

גם בעולם שבו אנו חיים, את מגבלות הכוח לא כולם מפנימים. נוכרים כמו גם יהודים, מנהיגים, נבחרי ציבור ועוד רבים וטובים, שוכחים לעיתים שלא ניתן לפתור בכוח את כל המרעין בישין. השימוש בכוח מוגבל בחוקים, במוסר, בשיקולים מדיניים, כלכליים ואחרים, ובראש ובראשונה הכוח האנושי עצמו מוגבל מעצם טבעו, בין אם מדובר במעצמה עולמית גדולה, ובין אם מדובר במדינה קטנה עם צרות גדולות, בעלת צבא רב-עוצמה וטכנולוגיה בשיא הקדמה.

ה' לימד את הלקח הזה דרך השליט החזק פרעה לכל העולם כולו, וציווה זאת גם לישראל עמו: יש להבין ולהפנים, ולהעביר לדורות הבאים, את המסקנה שעלתה מהאותות והמופתים: "לְמַעַן תְּסַפֵּר… אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", וזכור: ה' כל-יכול, ואסור לשכוח: אנו פועלים במגבלות הכוח.