מבט אל העבר

הבה נחזור לעבר. למה שהיה ואיננו עוד. נדפדף באלבום ילדותנו, נזכר בחוויות שכמעט שנשכחו. נביט בתצלומים מחייכים של הורים, דודים, סבים או סבתות, שחלפו מן העולם.

מרגש וקצת עצוב לדפדף באלבום המספר סיפור של תום וביטחון כעת, בימי המלחמה, לנוכח תמונת הווה כאוטית וחוויית אובדן מתמשכת.

בבוקר 7 באוקטובר, דאגתי מן העתיד. חששתי מגדיעת התכנונים, הנסיעות, הדוקטורט, הכנסים וימי העיון, ההכנסה. חששתי גם למות. גם היום אני דואגת וחוששת מאובדן. אך לאו דווקא של חיי, אלא של מי ומה שמטעין אותם במשמעות. כתגובת נגד לדאגותיי מן העתיד הלא ידוע, מחשבותיי מוסבות בימים אלה שוב אל העבר. אך הפעם, לא בגעגוע מריר אלא ברוך ובאהבה, כשאני מודרכת על ידי יחסו המהפכני של ויקטור פראנקל כלפיו:

"פסימיסט משול לאדם, הרואה בפחד ובעצב כי לוח הקיר שלו, שיום-יום הוא תולש דף ממנו, נעשה דק יותר עם כל יום חולף. כנגד זה, האדם המסתער בפעלתנות על בעיות החיים, משול לאדם התולש דף אחר דף מן הלוח ומניח אותו למשמרת יחד עם קודמיו, לאחר שהוא רושם לו כמה רשימות יומן בצידו השני. הוא יכול לחשוב בגאווה ובשמחה על כל העושר האצור ברשימות אלו, כל החיים שכבר חי אותם עד תומם" (ויקטור פראנקל מתוך "האדם מחפש משמעות").

לדידו של פראנקל, העבר הוא אוצר ששמור אצלנו: "העבר הוא אופן ההוויה הבטוח ביותר. שום אדם ושום דבר שבעולם לא שללו מאיתנו את מה שמילטנו אל העבר" (שם).

פראנקל משתמש בכישרון בביטוי: "את הנעשה אין להשיב", וטוען שאת העבר "אין להשיב" (להשיב = לקחת) – את כל המעשים, הרגשות והחוויות שנחוו, לא ניתן לקחת מאיתנו. פרשנותו הופכת את הפרשנות המקובלת, המבטאת חוסר אונים, שלפיה "אין להשיב" (להשיב = להחזיר ולשקם): אין לנו יכולת להחזיר את מה שהיה ואבד.

ולעבר יש חיים ותביעה: "נוכח טבעם החלופי של חייו, אחראי האדם לנצל את ההזדמנויות החולפות, לממש את הגלום בהן… האדם אחראי למעשיו, לאהבותיו ולדרך שיבחר לשאת בה את סבלו" (שם).

השבוע, התבוננתי עם ילדיי המילואימניקים, שבאו ל"התרעננות", בתמונות ילדותם. דמעת הדאגה, שנקוותה בקצה העין, המשיכה לגלוש על פניי. אך אליה צורפו כתיבה של הטור הנוכחי ותפילת הודיה נרגשת ושלמה על האוצר השמור כבר אצלנו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com