לחיות למענם

אדית אווה אגר, ניצולת שואה, פסיכולוגית מומחית בטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית, החלה לכתוב את סיפורה ותובנותיה המקצועיות בגיל 90. ספריה מספרים על מפגש עם רוע צרוף ועם סבל, הן כאלה שחוותה על בשרה בימי מלחמת העולם השנייה, והן כאלה שחוו מטופליה.

בספרה "המתנה" היא אומרת: "תרפיה היא תמיד עבודה על אבל. תהליך של התעמתות עם חיים שאתם מצפים לקבל בהם דבר אחד ומקבלים דבר אחר. חיים שמביאים לכם את הבלתי צפוי, את מה שלא תכננתם". ביחסה לאבל היא מציינת כי "האבל הוא בדרך כלל לא על מה שקרה. הוא על מה שלא קרה" (עמ' 109-110). אנו סובלים ממחשבות על החיים שלא ממשיכים, הקריירה שנקטעה, האפשרויות שהחמצנו. המשאלה לשנות את העבר מייסרת ומכאיבה, ואנו מתקשים להתמודד עם תחושת חוסר האונים אל מול המציאות החתומה.

בעבודתה עם הורים שכולים מציינת אגר שהיא שמעה פעמים רבות ביטויי אשמה ומשאלה להתחלף עם הילד שמת, על מנת שהוא יוכל לשוב ולחיות. משאלה זו מוכרת גם לנו היום נוכח אובדנם של חיים צעירים במלחמה וסבלם של החטופים. מסקנתה במצב זה היא שיש רק צעד אחד שניתן וראוי לעשותו: אם לא למות למען אהובינו, אז לחיות למענם.

אך החלטה זו מלווה, לא אחת, ברגשות אשמה או בושה. "לפעמים יש לנו הרגשה שאנו מרמים את המתים, אם אנחנו צוחקים יותר מדי. נוטשים אותם, אם אנחנו נהנים יותר מדי. שוכחים אותם, אם אנחנו מאושרים", היא כותבת (עמ' 115). אגר מבקשת מהשרויים באבל מתמיד: "הניחו למתים למות". מניסיונה, האבל אינו נעלם לעולם. עם זאת, בידנו להכריע אם נקדיש לו את חיינו כולם.

בחלוף הזמן, אגר מציעה לאבלים להקדיש זמן יומי קצוב (חצי שעה) שבמהלכו יפנו האבלים תשומת לב מלאה לנפטר (ע"י מבט בתמונות שלו, הקשבה למוזיקה שאהב, קריאת מכתבים, בכי ועוד). לאחר מכן, היא מציעה, לנצור את זכרו של האהוב ולחזור אל החיים. המלצה נוספת שלה היא לדבר אל הנפטר, לספר ולפרוש בפניו את שפע המתנות שהוא והחיים לצידו העניקו לנו. לאחר מכן, היא מציעה להפנות אל הנפטר את השאלה: "מה אתה מאחל לי?". דבריה של אגר נוקבים ומכוונים לעורר בנו את המחויבות, גם כלפי הנפטרים, למצות את חיינו אנו ולחיותם במלאות ובעוצמה.