אמפתיה

כיצד לעודד הורה, בת זוג, ילדים, סבים וקרובים של חייל בימי המלחמה?

"יהיה בסדר" – האומנם?

"ירחם ה'" – מפחיד מאוד.

"שנשמע בשורות טובות" – האם נמתין וננקוט בפסיביות?

"יחד ננצח" – מי כלול ביחד? מהי תמונת הניצחון?

כאם לחיילים, ההתמודדות עם חוויית המלחמה היא קשה ומייסרת. מפגש עם אנשים אחרים, בכוחו לרומם אך גם להחליש. בימים אלה אני מוצאת שמכל סוגי העידוד אני הכי זקוקה לאמפתיה.

אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ושכלי, שבו אדם מבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת, ומסוגל לשים עצמו בנעליו. המפגין אמפתיה כלפי אדם אחר מעניק לתחושות הזולת לגיטימציה ומאפשר לו למצוא בו שותף לכאב ולדאגה, ולו לרגע, ולהיחלץ אגב כך מבדידותו הנפשית-רגשית.

לא פעם אנו נוטים לבלבל בין אמפתיה לסימפתיה. אך בעוד סימפתיה משמעה הבעת צער ותמיכה בזולת הכואב, מתוך עמדה נפשית נפרדת ומובחנת ממנו, האמפתיה תובעת מן המעניק אותה להתקרב לזולת, על ידי חשיפה וחיבור של עצמו לעולמו הפנימי ולרגשותיו שלו. אמפתיה לדאגה שחווה הזולת תתאפשר, לדוגמה, על ידי חיבור שלי לרגש הדאגה שבתוכי. מעמדה זו אוכל להיות לזולת לעזר, באופן שבו יבחר.

לאחרונה זכיתי לחוש באמפתיה מפי רב של בית כנסת ביישוב חשמונאים: "העמידה שלכם (ההורים) בתקופה הזאת… דורשת הרבה כוח". קיבלתי אמפתיה גם ממשפחתי המורחבת באמצעות מבט חם, חיבוק, אוכל מפנק, הכלה של הדמעות והמתח ומתן מרחב לשתיקה. הללו אפשרו לי להרפות את הקוואץ' הפיזי והנפשי שעימו הגעתי ולהיפתח מעט לסביבה.

"האמפתיה אינה תוסף תזונה לחיי המוסר, אלא עוגן מרכזי בהם", אמר הרב יונתן זקס ז"ל בדבריו לפרשת משפטים. "בסיפורים מסוימים בתורה ארוגה אמפתיה עמוקה… סיפורם של הגר וישמעאל שנשלחו למדבר; סיפורו של עשיו, שבא להתברך מפי אביו וגילה לאסונו כי אחיו יעקב לקח את ברכתו; ודמותה של לאה המבינה, שיעקב אוהב את אחותה רחל יותר מכפי שהוא אוהב אותה. סיפורים אלה מכריחים אותנו להכיר באנושיותו של האחר… אמפתיה פעילה היא משַנת חיים… לראות את העולם בעיניו, לנסות להרגיש את אשר הוא מרגיש – ואז לומר את המילה או לעשות את המעשה, אשר ידברו אל הרגשות האלה (של האחר; נ"ע) ולא אל הרגשות שלנו. זה לא קל. יחידי סגולה מצליחים בכך, והם משנים את העולם".

לתגובות: naomieini1@gmail.com