The Road Not Taken

השיר "הדרך שלא נבחרה" (The Road Not Taken) פורסם ב-1916, ומספרים כי נכתב על ידי רוברט פרוסט כמעין בדיחה פרטית לחברו המשורר אדוארד תומאס, שהיה נוהג להתלבט רבות בבחירת דרכים בטיוליהם המשותפים ביער, ולהצטער על הדרכים שבהן לא בחר ללכת. עם זאת, מה שהתחיל כהומור חברי הפך לאחד השירים המפורסמים והמצוטטים ביותר, בתארו דילמה אוניברסלית על בחירות בחיים והשלכותיהן. יש המפרשים את השיר כהימנון לאינדיבידואליזם ולבחירה בדרך הפחות שגרתית. אך פרוסט עצמו טען שהתכוון להדגיש את הנטייה האנושית לרומנטיזציה של החלטות.

והנה השיר לפניכם (בתרגום באמצעות AI):

שתי דרכים התפצלו בחורש צהוב,

ולצערי, לא יכולתי לצעוד בשתיהן.

וכצועד יחיד ניצבתי, שעה ארוכה,

והשקפתי על אחת הדרכים, רחוק ככל שיכולתי,

עד אשר התעקלה במעבה הסבך;

אז פניתי אל השנייה, נאה באותה מידה,

ואולי אף ראויה יותר למסע,

שכן הייתה מכוסה דשא וקראה למדרך רגל;

אף כי המעבר שם

שחק אותן במידה שווה.

ושתיהן באותו בוקר נחו

מכוסות בעלים, שטרם הושחרו מפסיעה.

הוי, שמרתי את הראשונה ליום אחר!

אך בידיעה כי דרך מובילה לדרך,

פקפקתי אם אי פעם אשוב.

אספר זאת באנחה –

אי שם, בחלוף עידן ועידנים,

שתי דרכים התפצלו בחורש, ואנוכי –

בחרתי בזו אשר מעטים צעדו בה,

וזה חולל את כל ההבדל.

בימי המלחמה, ואל מול קבלת בשורות קשות, אני מהרהרת רבות ברגע בו אדם פרטי, מדינאי או מפקד, בחר/בוחר דרך שתוצאותיה קשות וכואבות. איני יודעת מה היה עולה מקבלת החלטה אחרת. עם זאת, הדמיון מבקש לשוב ולבחור שוב, לספר סוף אחר, אופטימי, המנוגד למציאות האטומה.

ויקטור פראנקל, מייסד גישת הלוגותרפיה (טיפול באמצעות מציאת משמעות) ושורד ארבעה מחנות ריכוז, נחשף לאובדנים ולמקרי הישרדות שרירותיים ובלתי ניתנים לצפייה. על פי שיטתו, אין מקום לנסות ולהסביר את הסיבות והגורמים להם. במקום זאת, נכון יהיה להשיב לשרירותיות החיים במטבע של אחריות: "חיה כאילו אתה חי פעם שנייה, וכאילו עשית מקודם את אותן השגיאות שאתה עומד לעשות כעת" ("הרופא והנפש").

לא הדרך שנבחרת היא העיקר, אלא הלמידה מתוצאות הבחירה, ואומץ הלב לקום שוב ולבחור לצעוד.

naomieini1@gmail.com