על מה מתחרטים לפני המוות

בפרשת ויחי אנו שומעים את דבריו האחרונים של יעקב לפני פטירתו. ההכרה בקרבתו של המוות מעניקה לאדם זוית ראיה חדשה על חייו, ומאפשרת לו לבחון אותם ללא התשוקות והפחדים המטים את שיקול הדעת.
ברוני וור היא אחות אוסטרלית שטיפלה בחולים סופניים רבים במהלך השבועות והימים האחרונים לחייהם, וניהלה איתם שיחות רבות סביב מותם הקרב. בעקבות זאת כתבה ספר בשם The Top Five Regrets of the Dying, בו היא מפרטת את חמש החרטות הנפוצות ביותר שהביעו אנשים בסוף ימיהם:
1. הלוואי והיה לי את האומץ להיות נאמן לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני. 2. הלוואי ולא הייתי עובד כל כך קשה. 3. הלוואי והיה לי האומץ לבטא את הרגשות שלי. 4. הלוואי והייתי נשאר בקשר עם החברים שלי. 5. הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר.
יש בהחלט מה ללמוד מחרטות אלה, אולם אם נשווה אותן לדבריהם של גדולי ישראל לפני פטירתם, נראה שהגישה שלהם שונה. האנשים איתם דיברה וור, כך נראה, מתייחסים למוות כאל הסוף, ומתחרטים על כך שלא חיו חיים אותנטיים ומאושרים יותר. ביהדות, לעומת זאת, המוות אינו הסוף אלא ההתחלה: המעבר מהפרוזדור לטרקלין. יעקב אבינו אינו מחטט בעבר ואינו מצטער על החמצות שונות, אלא נושא את עיניו אל העתיד, אל המשכיותו של עם ישראל ואל אשר יקרה לבניו באחרית הימים. אם יש על מה להתחרט לפני המוות, הרי זה לא על האושר והסיפוק שלא השגנו, אלא על כישלונותינו ומיעוט הישגינו בעבודת ה', שהיא זו שתקבע את מצבנו בעולם האמת. אמרו חז"ל, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"; העולם הזה נועד לעבודה ומאמץ, ואילו העולם הבא הוא מקום האושר האמיתי והשלם.
עם זאת, גם לחמש החרטות הנ"ל יש מקום בעבודת ה'. יהודי אכן צריך להיות נאמן לעצמו, ולא להיגרר אחרי השפעות חברתיות מזיקות; למעט בעבודה ולפנות זמן לעבודת ה', לרוחניות ולמשפחה.
בהקשר זה מומלץ לראות את הסרט "כריסטופר רובין", המתאר כיצד התרחק כריסטופר רובין המבוגר מחלומותיו וממשפחתו ושקע במירוץ החיים, וכיצד עזרו לו חבריו הפרוותיים לשוב ולזכות במה שאיבד. בואו נשים לב לדברים הללו במקום להתחרט עליהם מאוחר יותר.
(ויחי תשע"ט)