שירה סגלמלחמת 'חרבות ברזל' עודנה נמשכת בכמה חזיתות, ורבות כבר נכתב על אודות הגיבורים במדים שנפלו. אך מה עובר על חיילים שאמנם שבים משדה הקרב מבחינה פיזית, אבל לא מבחינה נפשית? אנשי מקצוע בתחום הפרעת דחק פוסט-טראומטית מתארים את התסמינים האופייניים להלומי קרב, מה צה"ל עושה כדי לאתר פוסט-טראומה בזמן, וגם: אילו שאלות לא כדאי לשאול את מי שחוזר מהקרב, כדי לא להקשות עליו
"לפני 20 שנה הייתי מפקד בשייטת ומדריך ראשי בבית הספר, ובעקבות אירועים קשים שאני והלוחמים שלי עברנו, שבהם היו נפגעים הן באימונים והן בקרב, קיבלתי החלטה ללמוד פסיכולוגיה. חזרתי לשייטת כפסיכולוג, ובמקביל עשיתי את ההתמחות ביחידה לתגובות קרב. התחלתי לטפל בחיילים ולהבין עם מה הם מתמודדים, ורק אז ירד לי האסימון שגם אני הרבה שנים התמודדתי עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא מאובחנת, והדרך שלי להחלים הייתה ללוות אחרים במסע הריפוי שלהם", מספר יותם.
יותם דגן (57), נשוי ואב לארבעה מעמק יזרעאל, הוא פסיכולוג קליני ומומחה לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הוא יזם פרויקט הנקרא 'דוגרי' – אפליקציה הבונה קהילות בצורה אנונימית ויוצרת שיח כן ומחבר בין אנשים. יותם גם מסייע לחיילים משוחררים ביציאה לאזרחות, והיה ממייסדי תוכנית 'מומנטום למשתחררים' עם עמותת 'חיילים באהבה', שמטרתה לאפשר עיבוד רגשי ליחידות שיוצאות מעזה. בנוסף, יותם בעברו היה פסיכולוג של שייטת 13 והגיע לתחום בעקבות ניסיון אישי שלו.
משימתו העיקרית של יותם בשייטת הייתה הכשרת צוותים, פיתוח מנהיגות ולהקנות ללוחמים יכולת התמודדות עם מצבי קצה ולחץ נפשי. "היה לי חשוב שלוחמים ומפקדים צעירים שמתמודדים עם אירועים קשים יקבלו ליווי, ושתהיה משנה סדורה איך לעבד את חוויות הלחימה הקשות", הוא מסביר.
הפציעה השקופה
לפני 30 שנה הנושא של הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא היה במודעות בצה"ל, והגישה השלטת הייתה להגיד לחיילים לבלוע הכל בבטן ולחזור לפעילות, בלי לתת מקום להשפעות הנפשיות של המלחמות על הנפש. יוזמות של יותם מלפני 30 שנה בשייטת 13, הובילו לכך שהיום בצבא יש תרבות הנותנת מקום לקשיים ולכאב שהחיילים חשים ונתינת לגיטימציה לדבר על כך. "היום קיים 'פק"ל', שכל יחידה שיוצאת מעזה או מח'אן יונס עוברת עיבוד רגשי על ידי פסיכולוגים וקב"נים. כשעושים את זה בצורה נכונה, זה אמנם לא מונע פוסט-טראומה לחלוטין, אך זה בהחלט משפר את ההתמודדות ואת היכולות של מרבית החיילים לחזור לפעילות ברמה גבוהה מבחינה מבצעית ולחזור הביתה בשלום פיזית ונפשית".
מהו אירוע טראומטי?
"המילה 'טראומה' מקורה ביוונית ומשמעותה שבר, חבלה, קרע. אירוע טראומטי כולל חשיפה לסכנת חיים, למוות או סכנה לשלמות הגוף, באמצעות חשיפה ישירה לאירוע טראומטי, צפייה באירוע טראומטי המתרחש לאדם אחר או קבלת עדכון על כך שאירוע טראומטי אירע לאדם קרוב, חשיפה חוזרת או קיצונית לחלקים הקשים של האירוע. מתוך כך, מתעוררת אימה גדולה שקשה להתאושש ממנה. אם התגובות נמשכות, הטראומה הופכת לפוסט-טראומה".
"זאת פציעה לכל דבר", מוסיף יותם. "פציעה שקופה שלא רואים אותה, אבל משפיעה על הגוף, על הנפש, על התפקוד ועל החשיבה, וגורמת המון סבל. אנשים הסובלים מפוסט- טראומה חווים את האירוע כאילו שהוא מתרחש עכשיו במגוון דרכים – פלשבקים, חלומות, מחשבות חודרניות, תכנים שחודרים לתודעה בלי יכולת לשלוט על זה".
חייל שסובל מפוסט-טראומה עשוי לנקוט הימנעות – להימנע מחוויות או מעצמים שמעוררים בו תסמינים של פוסט-טראומה. חייל שנפצע במלחמה למשל, יהיה לו קשה לשמוע זיקוקי דינור, מכיוון שזה יכול להפעיל אצלו מחדש את האירוע הטראומטי כאילו הוא חל עכשיו, ולכן קיימת הימנעות מכל דבר שמזכיר את הטראומה ויוצר טריגר.
בנוסף, פוסט-טראומה מתבטאת בעוררות פיזיולוגית, כמו דופק מואץ, זיעה, חיוורון, דריכות, קושי להתרכז, בעיות גופניות כגון בעיות במערכת העיכול, מצב רוח ירוד, חרדה ודיכאון. כשתסמינים אלו נמשכים לאורך זמן, ניתן לאבחן זאת כהפרעת דחק פוסט-טראומטית.
כמו כן, מתמודדי פוסט-טראומה חווים אי שקט, פתיל קצר וחוסר סבלנות להכיל מצבים שבהם אין להם שליטה. למשל, פקק תנועה ארוך או אפילו רעש קטן עלול להוציא אותם מדעתם.
"האמונה הטבעית של האדם הוא שהעולם הוא מקום בטוח, מיטיב ושאפשר לסמוך על אנשים, אך למי שסובל מפוסט-טראומה, האמונה הטבעית הזאת מתערערת. הם חווים את המציאות בחוסר שליטה כי לא ניתן לדעת מה יקרה מחר ואי אפשר לסמוך על אחרים. זה משליך לדוגמה על היכולת להתחיל או להתמיד במקומות עבודה".
"האמונה הטבעית של האדם הוא שהעולם הוא מקום בטוח, מיטיב ושאפשר לסמוך על אנשים, אך למי שסובל מפוסט-טראומה – האמונה הטבעית הזאת מתערערת. הם חווים את המציאות בחוסר שליטה"
בלי שאלות חטטניות
יותם טוען שלמרות הרצון הטוב לסייע לחיילים הסובלים מפוסט-טראומה, היכולת לטפל היא לא מוחלטת ומטפלים בסימפטומים ולא בפציעה עצמה.
האם לא ניתן להעלים לגמרי את הטראומה? אי אפשר לטפל בפצע עצמו?
"אני עוסק במניעה, ביצירה, בפיתוח חוסן ובשימור מנגנוני תמיכה ללוחמים כדי למנוע פוסט-טראומה. הדרך הכי טובה לטפל בכל מצב רפואי זה למנוע אותו, ולכן בטראומה מדברים על חוסן ועל עיבוד רגשי של החוויה כחלק מהחלמה ספונטנית. בתקופת הפיגועים הגדולה באינתיפאדה השנייה אנשים נחשפו למחבל מתאבד באוטובוסים בירושלים, והדבר הוביל לפגיעות בגוף ובנפש כאחד ולנפגעי חרדה רבים. למדנו להתערב עם נפגעי החרדה, לנרמל את התגובות שלהם ולתת לגיטימציה לרגשות שעולים בעקבות הטראומה. נתנו להם סיוע ראשוני נפשי כדי לחזור למוטב במספר ימים ושבועות לאחר האירוע, ואז נשאר לנו מספר קטן של אנשים שהתמודדו עם הסימפטומים האלו, ואותם אנשים הצטרכו טיפול וידענו איך לעזור להם".
במילים אחרות, חלק גדול בטיפול הוא בסימפטומים, וחלק ממנו הוא בעיבוד מאוחר של הטראומה. יש אנשים שאם נעזור להם לשלוט בסימפטומים הם ילמדו לחיות עם הפגיעה ויחלימו; אולם יש שיסבלו, לצערנו, מפוסט-טראומה כרונית שאפשר לסייע ולהקל על המצב, אבל עם כל הרצון הטוב – לא בכולם אפשר לטפל ולהביא להחלמה.
יחד עם זאת, יותם מבקש להתבונן בצורה אופטימית על המציאות ומלמד מאין מגיעה המילה "משבר". "המילה 'משבר' מופיעה במקרא, ומשמעותה פי רחם האישה כשהתינוק פורץ ויוצא אל אוויר העולם, 'כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵידָה' (ישעיהו לז, ג), בתלמוד: הכיסא שעליו יושבת היולדת בשעת הלידה. משמעות נוספת הינה גלים הנשברים ברעש גדול: 'כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ' (תהילים מב, ח). כלומר, המשמעות של המילה 'משבר' היא דואלית – כאב הלידה במקביל לחיים חדשים שבאים לעולם, שפל אך גם גאות של גלי הים. ניתן ללמוד מכך שבכל משבר טמונה הזדמנות לצמיחה".
ומה הסיכוי להיות הלום קרב? לדברי יותם, הנטייה לפתח פוסט-טראומה קשורה להיבטים אישיותיים, נפשיים ורגשיים באדם. אולם, קיימים עוד שני אלמנטים שיכולים להשפיע על התפתחות הלם קרב: האחד, חוויית שליטה – לוחם שנמצא בקרב ויש לו יכולת לנוע, לתמרן, לקבל החלטות ולהילחם בצורה אקטיבית, יהיה פחות פגיע מלוחם שמרגיש כמו ברווז במטווח שאין לו שליטה ושהעובדה אם ייפגע או לא נתונה רק בידי האויב; אלמנט שני הינו הכוח של הקהילה, של המשפחה ושל צוות הלוחמים. מחקר שנערך לאחר מלחמת יום הכיפורים מצא שחיילים שנלחמו יחד והכירו אחד את השני לעומת צוותים שנוצרו תוך כדי תנועה, באופן לא מפתיע, מי שהכירו לפני שאבו כוח אחד מהשני וחוו פחות פוסט-טראומה. דהיינו, נושא השייכות ולהיות שם עבור אחרים מחזק חוסן ומונע פוסט-טראומה.
איך נוכל לסייע להלום קרב?
"זה מתחיל במודעות. היום המודעות יותר גבוהה ממה שהיה לפני 30 שנה. למשל, הסביבה תזהה מישהו שחזר מהמלחמה אבל לא חזר ממנה באמת, ויש פחות סטיגמה לגבי פנייה לעזרה מקצועית. זה מצריך מאיתנו לבוא לאדם שעובד איתנו ולהגיד לו 'עובר עליך משהו קשה, אתה רוצה לדבר על זה?'. לעיתים, אדם חוזר מהקרב וחייו משתנים, אולם הוא לא יודע לחבר בין חוויית הלחימה לבין מה שעובר עליו לאחר מכן. בנוסף למודעות, משאבי תמיכה כמו קבוצת טיפול בטבע יכולה לסייע, להמשיך בשגרה, לצאת מהבית ולחבור לאנשים שחוו אירועים דומים כמוהם".
בנוסף, יותם מעלה נקודה חשובה מאוד שלא תמיד נותנים עליה את הדעת, והיא שלעיתים אנו שואלים לוחם מסקרנות או מאכפתיות מה אירע בקרב, אך ללוחמים זה קשה ולא תמיד הם רוצים לשתף את זה, או שהם מעוניינים לדבר על הנושא – אבל לא רוצים להכניס אותנו לחוויות שחוו. לכן, צריך להניח להם, לא לשאול שאלות שיעמידו אותם במצב לא נעים ולתת להם לשתף בקצב שנכון להם.
"חשוב להבין שהחזרה מהמלחמה היא לא פשוטה ללוחמים והנחיתה הרגשית לוקחת זמן. תגובות שיכולות להדאיג אינן בהכרח פוסט-טראומה ולכן, כאמור, צריך לנרמל את תגובות הלוחמים ולהאמין ביכולתם לחזור לעצמם. בנוסף, הסיפור כאן הוא לא אני ולא הלוחמים של פעם, אלא הלוחמים של היום. אנו צריכים להיות שם עבורם, להקשיב להם ולמה שמתאים להם לשתף".
מחסור חמור במטפלים בתחום
פרופ' פנחס דנון הינו מנהל אגף הפסיכיאטריה, שכולל מרפאה ושתי מחלקות לאוכלוסייה אזרחית, ובנוסף מנהל מרפאת טיפול בכוחות הביטחון ושל מחלקות רגילות, בבית החולים הרצוג בירושלים.
"המרפאה של כוחות ביטחון נפתחה בחודש אוקטובר ללא קשר למלחמה כי בכל מקרה תכננו לפתוח אותה, אולם אז התחלנו לקבל פניות רבות מלוחמים שרוצים לקבל טיפול אצלנו במסגרת משרד הביטחון. עד היום לא הגענו למספרים האמיתיים של הזקוקים לסיוע כי עדיין יש לוחמים במילואים או משרתי חובה שלא יצאו לאזרחות. ההשערה היא שבאזור ירושלים והסביבה כ-3,000-4,000 יזדקקו לטיפול נפשי ברמה כלשהי. טרם המלחמה היו 1,000 פונים, כלומר זה צמח פי שלושה".
המספרים הם מטורפים, והמשמעות היא שיש ל-10% מהאנשים סיכוי לפתח פוסט-טראומה ולהיות הלום קרב באוכלוסייה הכללית. "אנו מקווים שלא נגיע לשם, אבל מבינים שנצטרך להתמודד עם המציאות הזאת", הוא אומר בכאב.
ברמה האזרחית, בראשית המלחמה הם נתנו שירות פסיכולוגי או פסיכיאטרי בהתנדבות למפונים בבתי מלון בירושלים. בנוסף, יש בבית חולים מרפאות מיוחדות הנקראות 'מרפאת צעירים' לבני 18-25, שאליה מגיעים נפגעי מסיבת נובה או כאלו שנפלטו מהבית. מתקיים שיתוף פעולה עם משרד הרווחה ונותנים להם מעבר לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי המקובל. יתרה מזאת, ישנם מקרי קצה של בודדים שהגיעו מהמסיבה במצב פסיכוטי לאשפוז במחלקת נשים או גברים סגורה.
תעשה לנו סדר בסטטיסטיקה ובאחוזים לגבי חיילים שיסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית.
"באופן עקרוני הסיכוי שחייל יפתח פוסט-טראומה הוא 3%-7%. אולם, במלחמה הנוכחית לעומת מבצעים קודמים היו המון שינויים במהות ובתרחישים ,ולכן מדברים על 10% של חיילים להיות עם פוסט-טראומה. האחוזים עלו מכיוון שמצוקות עלו, וזאת חוויה שונה מכל מה שהיה עד עכשיו. הרבה אנשים מדברים על פוסט-טראומה ולא על מהותה. לא כל אדם שחווה דיכאון או חרדה בוודאות סובל מפוסט-טראומה. כיום ישנה עלייה בהפרעות חרדה, בדיכאון ובשימוש בחומרים ממכרים לעומת שנים קודמות. במיוחד בעקבות המלחמה והאי-ודאות שמרחפת מעלינו. בנוסף, תקווה ואמונה בטוב משמעותיות כדי שחיילים וכולנו נרגיש טוב עם עצמנו, וכשאין לאדם תקווה אז הוא יותר לחוץ ומתוח בשל חוסר הוודאות, כאמור".
כיצד אפשר לאבחן הלום קרב?
"חלק גדול מהלוחמים חוו חוויות מסכנות חיים והם משחזרים אותן באמצעות פלשבק, סיוטים או מחשבות, למרות שיצאו מכלל סכנה. אנחנו ניזהר להגדיר ולאבחן מישהו כהלום קרב לפני שבדקנו את המצוקה שאותו אדם נמצא בה, ולכן נגדיר את האנשים הללו כסובלים ממצוקה. יחד עם זאת, נוכל להבחין באדם שהמצוקה פוגעת בחיי היומיום שלו – לעיתים הוא פוגע בסביבה שלו או שהוא יותר עצבני מבדרך כלל, יותר לחוץ, פחות מתפקד, לא מתקשר כמו בעבר. אז ההמלצה היא לפנות לגורם מאבחן בבריאות הנפש או למשרד הביטחון ולקבל הפניה לגורם מוסמך לאבחון, כדי לנסות לעזור לעצמו ושזה לא יתפתח למצבים קשים יותר".
"כשנסיים את המלחמה נצטרך להתמודד עם המספרים היותר גדולים של מתמודדי נפש. כעת אנו יכולים רק לשער לגבי המציאות והכמויות העתידיות של הלומי הקרב"
בצה"ל מנסים למנוע את התפתחות הפוסט-טראומה בלוחמים. "במסגרת הצבאית מוציאים אותם לקב"ן, ודרך שיחות פתוחות בודקים למי יש נטייה לחוות פוסט-טראומה. אנחנו למודי ניסיון במסגרת חובה ומילואים, אך הבעיה מתעוררת כשאדם משתחרר מהמסגרת הצבאית. יש לו מכשולים לעבור עד שיגיע לטיפול, ובתקופה הנוכחית זה עלול להידרדר. דרך נוספת לסייע לחיילים היא באמצעות 'מסע שחרור', שבו לוקחים יחידות לחו"ל ושם הם מעבדים את החוויה. מעביר הסדנה רואה מי צריך עזרה ולא מחכים עד שהחיילים יפנו בכוחות עצמם אלא יוזמים, מסייעים ומעבירים אותם למקומות שיקבלו שם עזרה כדי לצמצם את הנזק".
אולם, פרט למשרתים בצה"ל, יש כוחות ביטחון שפעילים בלחימה ושלא מקבלים סיוע, כגון המשטרה, שב"ס, מד"א ומכבי אש. "בתחילת המלחמה, בשלושה חודשים הראשונים, רוב החיילים היו בלחימה בעזה או בצפון וקיבלנו 70% פניות מכוחות הביטחון, כמו שוטרים ומכבי אש, שסובלים ממצוקה וצריכים עזרה, לעומת מילואימניקים שפנו אלינו אחרי שהשתחררו מהמילואים או משירות חובה".
כדי לסייע לחייל המתמודד עם פוסט-טראומה בדרך הבטוחה והטובה ביותר, פנחס מציע להתחיל טיפול פסיכולוגי כמה שיותר מהר ואם צריך אז להוסיף טיפול תרופתי, זאת כדי לעבד את החוויה בצורה נכונה.
יחד עם זאת, נראה שמערכת בריאות הנפש לא ערוכה היטב למצב: קיים מחסור משמעותי במטפלים שהוכשרו בתחום הפרעת דחק פוסט-טראומטית, וזה משליך באופן ישיר על הלוחמים הזקוקים לסיוע. "צריך יותר מטפלים כדי לעזור לאוכלוסיית החיילים וכוחות ביטחון, וזה הפסד של כולנו. בנוסף, כשנסיים את המלחמה נצטרך להתמודד עם המספרים היותר גדולים של מתמודדי נפש, וכעת אנו רק יכולים לשער לגבי המציאות והכמויות העתידיות".
לסיום, גם פנחס קורא להרכיב משקפיים ורודים: "למרות הקושי, צריך להסתכל קדימה, לא לאבד את התקווה, להחזיק בה חזק, לשאוב כוח ממי שקרוב אלינו ולהתחזק באמונה. כולי תפילה לחזרתם של כל החטופים וחזרתם לשלום של כל החיילים מהחזית, ושעם ישראל ידע ימים טובים".
