"אהיה שלחני אליכם"

אחת הסיטואציות הקשות ביותר בפרשת השעבוד היא המפגש בין שוטרי בני ישראל בשיא מצוקתם לבין משה ואהרן, על מדרגות היציאה מבית פרעה.
שוטרי בני ישראל מנהלים משא ומתן מתסכל ומעליב מעמדת נחיתות. הדרישה החדשה – לייצר את הלבנים במכסה הקודמת בלי לספק את התבן לכך, יצרה עומס עצום. בנוסף, מדובר בדרישה בלתי סבירה ששורשה בעמדה נקמנית ובהתעמרות לשמה. שוטרי בני ישראל מביעים את התסכול שבמצבם החדש במשפט הפשוט "תבן אין ניתן לעבדינו ולבנים אומרים לנו עשו?" (שמות ה, טז). ניסיונות השתדלנות נדחים ועם הבשורה הרעה השוטרים יוצאים אל העם: "לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו".
ברגע הזה הם פוגשים במשה ואהרן "הניצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה".
אלה כפופים ועלובים ואלה ניצבים. אלה מצויים בפרפורי הישרדות ואלה לבושי חליפות, מנהלים מגעים דיפלומטים שאינם נוגעים לשאלות הקיומיות של העם שאותו הם מייצגים בעל כורחו. לא לחינם מזהים השוטרים והעם את משה ואהרן עם הצד המתעלל, כביכול מטרתם היא להוסיף שמן למדורת האויב: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ".
רק מי שעלעל בחומש יודע לומר שמשה ואהרן צדקו. לא ההתבוססות בצרות ההווה חילצה את עם ישראל ממצרים ולא הדיון על תנאי השבי, אלא דווקא הדיבורים על שחרור – שנראו כה מופרכים בשעתם. המבט על הצעד הבא והתעלות מעל צרות היומיום הוכח כמבט מושיע.
אם נהפוך לרגע את נקודת המבט ונסתכל על מקומם של משה ואהרן בסיפור, נגלה שהתסכול בצד שלהם אינו קטן יותר. משה מתייצב לאחר המפגש המביך ואומר לקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כב-כג). כמה מייאש להיות שליחו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, לדעת את האמת, להכיר את סתרי העתיד החבויים מעיני כל, ובפני הציבור להיראות הזוי, חסר הבנה וחמור מכך – מועל בשליחות ובשולח: "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להורגנו". אילו הייתם שליחיו של א-ל צדקות הייתם מצליחים לפעול צדק.
הנתק שבין משה ואהרן מצד אחד, לבין מנהיגי העם ושוטריו בהווה, הוא נתק בין שתי צורות הנהגה. ההנהגה האחת, של השוטרים, מקבלת את תבנית צורת החשיבה הקיימת ומנסה לפעול בגבולותיה, בכלים המקובלים ועל פי הפרוצדורה קיימת. ההנהגה השנייה, של משה ואהרן, מנסה לחשוב מחוץ לקופסה, ורואה בשינויים המתחוללים בעולם התגלות חדשה הראויה לשימת לב. הופעתה של אפשרות הגאולה מחייבת את חיזוקה של תודעה אחרת ושונה. היא מחייבת שינויים בשפה, בכלים וברעיונות. אלו הן שתי עמדות, שיש ביניהן הבדלי גישה עקרוניים. כיצד מתמודדים עם מציאות משתנה.
הרב קוק באורות האמונה מתאר את המצב הזה כמצב חוזר ונשנה בעולם:
"לפעמים יבוא זמן שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למידה זו…
אז תוחל איזו מין תסיסה מצד אחד נראה הדבר כפירצה ביסוד האמונה ומצד השני, כהארה והזרחת אור על האופק האמוני והוספת כח ליסודה" (אורות האמונה).
כשרוח האדם משתנה ואתגרי הזמן מניחים לפתחו יסודות קיום חדשים, נדרשת התארגנות מחודשת של מערכת האמונות והדעות. לרוב, הקריאה החדשה אינה מתיישבת על רצף המחשבה וההשקפה שקדמה לה. והיא מחייבת סטייה ושבירה של מושכלות ותובנות שהם נחלת העבר.
דא עקא, לא כולם מתעוררים לתחיה ולא כולם חשים את השתנות הזמנים באותה עוצמה. אכן, הרב קוק מוסיף: "ובאמת שני הצדדים הנם דבר אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד, ובתקופה אחת". ההבשלה הרעיונית היא תהליך אנושי מדורג. מצב הבינים של התחדשות העולם יוצר קוטביות. המחלוקות שמתגלעות בין אלו שהפנימו את צוק העיתים לבין אלו שעדיין לא חשים על בשרם את התמורה – מתסכלות מאין כמותן. נדמה ששתי הכתות רואות את המציאות, אך קוראות אותה במשקפים שונות. אין פתרון לפער הזה. אי אפשר לשכנע עיוור שמה שאתה מחזיק ביד הוא תפוח אדום. ואי אפשר לשכנע את מי שראה את כדור הארץ מן הירח שהארץ שטוחה. גילוי עוצמת ה' בשינויי הזמן הוא משימה רבת רבדים והיבטים. זו משימה דתית, תיאולוגית, פרשנית וחברתית. כיום היא נוגעת למשל לשאלת חידוש ההלכה, לשאלת היחס לנשים, ולאחר בכלל. אלו המציבים גבולות חדשים מלווים בדרך כלל באשמת חילול הקודש, אף שקדושה אופפת אותם. האיזון הזה הוא ככל הנראה הכרחי ליצור את האקלים המדויק לביסוס הופעת קולו של ה' מתוך הסנה.
הקרע הזה אינו ניתן לאיחוי מיידי, אבל יש לו אופק של תיקון:
כשמשה שואל את ה' מה יאמר לבני ישראל עונה לו הקב"ה "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". אהיה! אם תפנו את המבט קדימה ותתעלו מעל צרות היום יום תתגלה לפניכם הנהגת העולם ומגמת קיומו. האופק הגאולי הוא שצריך להנחות ולהדריך אותנו כיצד לחשוב ולהאיר לנו את הדרך קדימה.
(שמות תשעה)