להסיר שנאה

כמה דברים נפלאים יכולים להיוולד, כאשר אדם מתייחס למי שהוא תופס כשונאו בדרך אחרת, והוא משיב את אבדתו, על אף העובדה שהוא היה מעדיף בתחושה הראשונית שלא לעשות כך. על רבים מהדברים שיכולים להיוולד מכך עמדו חז"ל. ראשית, יש בכך תהליך עיצוב פנימי של הנפש, וביטאו זאת במילים "אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" (בבא מציעא לב ע"ב), לאמור: הוא עצמו הופך את עצמו לאדם שמרוקן את השנאה מתוכו, ומעדיף לפעול לאור מה שנכון לעשות ולא לאור יצר הנקמה והפגיעה.
מעבר לצעד האישי הזה – זה גם המבוא לפתוח את הלבבות בין השונאים: "…אדם יוצא לדרך ורואה חמור שונאו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד, נכנסין לפונדק והוא אומר כך עשה לי פלוני, אני הייתי סבור שהיה שונאי, ומי גרם להם שיהיו אוהבים התורה שאמרה כי תראה חמור שונאך וגו'" (ילקוט שמעוני תהלים תתנב). ומכאן מתפתחות גם דרכי נעם: "כי תראה חמור שונאך. זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', כי כשיראה האויב כי באת ועזרת לו, יאמר בלבו אני אמרתי כי זה אויבי, חס וחלילה, אם היה אויבי לא היה עוזר לי, אבל הוא אוהבי ואני אויבו בחנם, אלך ואפייסנו, הולך אליו ועושה שלום על כן אמר 'וכל נתיבותיה שלום'" [מדרש אגדה (בובר) שמות משפטים כג].
כמה אנו זקוקים למצווה זו היום. אמנם, לרובנו המוחלט אין שור, ואין אנו מוצאים את עצמנו במצבים בהם אנו מתלבטים האם להשיב את השור הטועה או את החמור המשוטט בין הכרמים למי שמוגדר אצלנו כשונאינו. אולם, נצחיות התורה מלמדת על המגמה היותר רחבה של המצווה הזו. היא מכירה בכך שיש עוינות ויש מתח, והיא מכירה בכך שאדם מוצא את עצמו במצבים רבים של שנאה כלפי אדם אחר, בין אם מנטיית הלב ובין אם מציות ל"משנאיך ה' אשנא, או מכל סיבה אחרת". אלא שהתורה אינה מקבלת את המצב הזה כנתון, וקוראת לנו לפעול כדי ששנאה זו לא תישמר בלב – בין בפרשת 'קדושים' כאשר היא מצווה עלינו לדבר על כך עם מי שיש לנו מתח נגדו, ובין בפרשתנו כאשר היא קוראת לנו לפעול לטובתו. לא זו בלבד, אלא שחז"ל לימדו אותנו לקרוא בתורה, שפעמים רבות כאשר עושים טוב האחד לשני, הדבר מביא לכך שהלבבות נפתחים, ומדברים בטוב, ואז לומדים כי גם בצד השני יש צדדים טובים, ומתפתחות דרכי נועם האחד עם השני.
במקום לבחור בדרך המקובלת היום – להגיב במתקפה חריפה יותר, או בדברים ארסיים יותר, בסילוף דברים שנאמרים על ידי הצד השני, ובהעצמת העוינות על ידי פסילה וכינוי והרחקה, טוב היה יותר אם היינו לומדים את דרכי ההטבה, ואת מה שמלמדת התורה בכך שהיא כופה עלינו להשיב את האבדה דווקא למי שהוא שונאנו, ואנו חשים כך כלפיו, ובכך להביא ברכה מרובה בהרבה לעולם התורה.
(משפטים תשפ)