ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)לחזור בתשובה בשיאו של רילוקיישן לקופנגן, תאילנד – זה לא אידיאלי, בלשון המעטה. דוד, שעבר ניסיון רצח, מצא את האמת דווקא בבית כנסת נטוש בתאילנד. הילה, אשתו החילונית, בהתמודדות משלה, ושניהם מנסים למצוא את דרך האמצע באי החולות הלבנים, ובכלל, למען האהבה
"אז כן. דודי מתחזק. ולא, אני לא דתיה ולא מתחזקת ולא בכיוון. ולא, זה לא פשוט.
מי שמכיר אותי יודע שגדלתי בבית חילוני. הורים ירושלמים, שתמיד כיבדו את החגים, את ההיסטוריה של המדינה, אבל כל זה על טהרת השרימפס, על שילוב של גבינות ובשר… נו, הבנתם את הקונספט.
זכרונות הילדות שלי הם בעיקר מטיולי השבת, להם חיכיתי. מעולם לא מצאתי הגיון בשמירת שבת; לא להדליק חשמל, אש, לא לנסוע.
תמיד הייתי פוסלת גברים שהייתה להם זיקה לדת; שומרי כשרות/ שבת נפסלו אצלי מיד. כשהכרתי את דודי הוא היה חילוני לחלוטין; אכל מכל הבא ליד. נסע בשבת.
לפני שנתיים דודי התחיל יותר להעמיק בתורה. השבתות החלו להישמר, האוכל הפך לכשר, ועוד .
עם חלק מהדברים זרמתי באהבה ועם חלקם ממש לא. אם אחד מבני הזוג לא שם, לא בדת (כמוני), יש צומת בחירה- או שאוהבים ומנסים לחיות יחד בכבוד והבנה, או שזהו זה. סוגרים את הבסטה... וזה לא תמיד כזה פשוט".
את הדברים הכנים האלה כתבה הילה רביב גוזלן מלב קופנגן, אי החולות הלבנים, יעד תיירותי מוביל שמזכיר פחות או יותר את גן עדן, מבלי שבדקתי, וניצב אי שם במפרץ תאילנד.
הילה, דוד ושני ילדיהם גרים בקופנגן מזה 3.5 שנים, מגשימים את החלום שכמהו לו שנים; הם מנהלים עסק ייחודי מול השקיעות הכי יפות בעולם ומתעוררים עם הנוף הכחול של הים.
נפשם נקשרה לתאילנד עוד ממזמן. תמיד כשהיו חוזרים מהנופשים שלהם שם הם לא הפסיקו להתגעגע, וכשמשפחה שעברה לגור בקופנגן סיפרה להם על החיים באי – הם החלו להרהר במחשבה גם כן.
לקח להם שנתיים להתבשל עם הרעיון, אבל הייתה שנה אחת שהכריעה את הכף – הם עוברים לקופנגן: "היו לנו הרבה אירועים ופטירות פתאומיות של קרובים שהראו לנו שהחיים קצרים ולא צפויים והבנו ששווה לנסות, לארץ תמיד אפשר לחזור", הילה מסבירה.
כשההחלטה התקבלה הילה ודוד נערכו למעבר; הם הודיעו למשפחות ולחברים, עזבו את מקומות העבודה שלהם – דוד את חברת המדיה והאסטרטגיה שהוא היה הבעלים והמייסד שלה, והילה את עבודתה כמתאמת שיווק בחברת תרופות שהייתה עבורה כבית שני, מכרו את ביתם ואת תכולתו וקנו דירה קטנה בפלורנטין תל אביב אותה תכננו להשכיר.
להינצל מניסיון רצח
שבועיים לפני הטיסה המיוחלת, קרה מקרה שזעזע את עולמם.
בשבת, כאשר דוד הגיע לוודא שהפועל שלו צובע את הדירה שקנו, אחד השכנים בבניין יצא אליו ואמר לו שיפסיק לצבוע את הדירה כי זה מציק לו ומעיר אותו.
"דוד חשב שהוא צוחק איתו – כי הוא לא עשה רעש, הרי מדובר בגלגלת של צבע", הילה מתארת, וממשיכה ברעד: "ואז, אותו אדם אמר לו – 'אם תמשיך אני אהרוג אותך'".
"השכן לא אהב את זה אז הוא הוציא מצ'טה וניסה להוריד לי את הראש פעמיים", דוד מוסיף.
על פי כתב האישום שהוגש כנגד אותו שכן, כשדוד הזהיר שיזמין משטרה, השכן נכנס לביתו והכריז: "עכשיו הלך עליך", לקח מצ'טה שהייתה בביתו ורדף אחריו כשהוא קורא לעברו "אני ארצח אותך". הוא הניף את המצ'טה בחוזקה לעבר פלג גופו העליון של המתלונן, שהרים את ידו על מנת להתגונן מהפגיעה. השכן גרם לו לחבלות חמורות, בהן חתכים באמה, בגידים ובעצב, וחתך נוסף בכתף, והוא נזקק לתפרים רבים ובהמשך גם לניתוח. אותו שכן המשיך לאיים על דוד גם בעימות שנערך ביניהם במשטרה ונכלא לשנתיים, שאף קוצרו בהמשך.
"עד היום קשה לנו להיזכר בזה", הילה מודה. "דוד הרים את היד כדי להגן על עצמו, והוא מתאר את זה כאילו הזמן עצר מלכת, כאילו היה לו המון זמן להגן על עצמו. בעקבות הפגיעה היינו צריכים לבצע ניתוח חירום ולקבל החלטה אם אנחנו טסים לתאילנד או לא, אבל דוד לא ויתר על הטיסה. רצינו לטוס כי החיים קצרים והנה, קיבלנו עוד הוכחה לזה".
בזכות בית הכנסת
משפחת גוזלן הגיעו לקופנגן, מצאו מקום שאהבו והשתקעו בו. אל מקור הפרנסה שלהם בקופנגן הם התגלגלו די במקרה. הילה מתארת את השתלשלות הארועים: "הבן שלי שאוהב מאוד עוגיות של סבתא ומאפים של אמא התאכזב שאין לו דברים טעימים באי, אז קנינו תנור והתחלתי לאפות לו. כשחברים הגיעו הם טעמו והזמינו מאפים לעצמם לסוף השבוע, ואז חברים שלהם טעמו גם, ואז ככה, מטעימות של מעגל ראשון קרוב – זה הגיע למעגלים נוספים רחבים ומצאתי את עצמי עם המון חלות ועוגות, שזה משהו שלא תיארתי לעצמי שיקרה – תמיד אהבנו לארח אבל מעולם לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע…
"עם הזמן פתחנו מאפיה ואז מסעדה, ובהמשך, המקום הפך גם למרכז של חוגים – אני מפעילה חוגי אפיה לילדים ובעלי מפעיל קייטנות וחוגי הישרדות שבהם הוא לוקח את הילדים לטבע ומנחיל להם תרבות של אהבה לסביבה ותרומה לקהילה", היא גאה.
למקום שהקימו קוראים Wowness Center, אליו מגיעים הילדים המקומיים וגם תיירים, והם מתארים שכיום אין מישהו שלא יודע מה זה ה – Wowness Center של הילה ודוד.
עם הזמן ולאט לאט, בעקבות האירוע שבו הותקף, דוד התחיל להעמיק בתורה ולהקשיב לשיעורים.
הילה מתארת שהיא לפתע הבחינה שדוד מקשיב לשיעורים בתדירות גבוהה יותר ויותר ובעצם – בכל רגע פנוי, ודוד מסביר: "ניסיון הרצח שעברתי לפני ארבע שנים התחיל שרשרת של רצונות להבין איפה אני נמצא ומה התכלית שלי. לכאורה אני עברתי לגן עדן, לקופנגן, ואותו שכן ישב בכלא על ניסיון לרצח, אבל גם אני הייתי בסוג של כלא, כי בזמן שהעיניים שלי רואות חופים ושקיעות – מבפנים התחיל להתעורר בי רצון להכיר מהי האמת".
רגע אחד טלטל את עולמו שוב, כמו בפעם ההיא, אבל הפעם – לטובה.
דוד: "בעברי פרסמתי שני ספרים, שאחד מהם אפילו קרא לאנשים להתקרב לבודהיזם, אבל כשהקורונה סגרה את כל העולם והאי נשאר ריק, גם בית הכנסת היחיד שהיה פה נסגר והתמלא באבק. אני מעולם לא ביקרתי בו לפני כן. בטעות, שהיום אני יודע להגיד שזו לא טעות, מצאתי את עצמי פותח איזה מחסן ישן, שהסתבר שזה בית כנסת, והמצב שלו הרגיז אותי – למה בית כנסת צריך להיראות ככה? הוא מלא בספרים יהודיים, שלנו, ואף אחד לא מבקר בו. החלטתי לסדר אותו. ניגבתי אבק, התיישבתי לנוח בבית כנסת הנטוש, והתחלתי לקרוא, ועד היום לא הפסקתי.
"שם קרה לי את מה שקרה לי בניסיון הרצח – מושג שמי שחווה חוויות של סף מוות קורא לזה 'הזמן עצר מלכת'. כשפתחתי את הספרים הרגשתי שוב שלרגע הכל נעצר ופתאום התגלתה עבורי האמת שחיפשתי".
מהרגע הזה ועד היום דוד מעמיק בכל רבדי התורה, מהפשט ועד לסוד, דאורייתא ודרבנן, ולא מפסיק לקרוא. היעדים והמטרות שלו השתנו לגמרי. למרות שהפגיעה שספג גורמת לו להתקשות מאוד בכתיבה, הוא חולם לכתוב ספר תורה.
"אני כבר לא רוצה לכתוב ספרים רגילים, אני מקווה שאזכה יום אחד לכתוב ספר תורה", הוא חולם. "למרות שמבחינה פיזית זה לא הגיוני, אני בטוח שאולי זה הספר היחיד בעולם שיכול איכשהוא לקבל את היד שלי ולעשות איזה נס".
קרה לי את מה שקרה לי בניסיון הרצח – 'הזמן עצר מלכת'. כשפתחתי את הספרים הרגשתי שוב שלרגע הכל נעצר ופתאום התגלתה עבורי האמת שחיפשתי
איך זה להיות בתהליך של חזרה בתשובה בתאילנד?
"מנקודת המבט שלי – זה על סף הבלתי אפשרי לעשות את זה", דוד מודה. "אתה מוקף בעובדי עבודה זרה, מוקף בתועבות, ביצרים, ובתוך כל זה אני בתפילת יחיד, רק אני מול הים. אני שומר שבת, אני שומר כשרות, אני לומד כל יום תורה לבד בין 3-7 שעות. אבל, כשהמטרה שלי היא לכתוב ספר תורה – כל מה שקורה פה, בתאילנד, לא נוגע בי, זה רק מייצר עוד מכשול, שאפשר לעבור".
משרימפס לשמירת שבת
וגם להילה יש התמודדות משלה: "אני באה מבית חילוני – 'לפי הספר', וגם הילדים שלנו גדלו לפי אורח חיים הזה. גם מבחינת מה שהם רגילים לאכול – למשל, מאכלי ים, בטח ובטח בתאילנד, וגם מבחינת השבת שלנו", היא מפרטת. "אני כרגע נחרצת להתמיד בדרך שלי, ואנחנו מנסים לשלב את ההתחזקות של דוד בצורה שלא תפגע באף אחד מהצדדים ולייצר לילדים מסגרת ברורה של גבולות לילדים.
"חברה שלי ביקרה אותי ולפני שהגענו למסעדה היא הזמינה שרימפסים לשולחן, והיא חששה שזה יפריע לדוד, שהשתנה מאז הפעם האחרונה שהם נפגשו. אבל ברור לי שדוד לא היה אומר לה כלום על זה. היא התלבטה אם להציע לבן שלי לאכול, בגלל שהוא מאוד אוהב מאכלי ים, אבל אמרתי לה שלא נציע לו לאכול את זה, וניתן לו רק אם הוא יבקש. בטח ובטח לא מול דוד. וגם אני, באופן אישי, לא מזמינה את הדברים האלה מולו, מתוך כבוד אליו", היא נותנת דוגמא להתחבטויות היומיום.
המסעדה של בני הזוג לא הייתה כשרה אך הם מעולם לא ערבבו חלב ובשר, ותמיד החזיקו שני מטבחים שאחד מהם מתאים לאפייה והשני לבישול. כשדוד החל להתחזק הוא דרש שהמסעדה תהיה כשרה לגמרי, עם בשר ועוף כשרים.
"זה יצר עלויות משמעותיות", הילה מסבירה. "דיברנו עם בית חב"ד והם הציגו לנו מחירים לעוף ולבשר וזה עלה פי 4-5 מעוף ובשר מקומיים. זה מאוד יקר. כדי לסבר את האוזן; כל המנות שקונים פה ברחובות תאילנד מאוד זולות. למשל, שניצל וצ'יפס תאילנדי יעלו 50-70 באט, שזה 5 ₪. אני לא יכולה למכור מנה במחיר כזה כשהחומרים עולים לי כל כך הרבה.
ובכל זאת, הם החליטו לעשות את השינוי, והם אף עומלים על השגת תעודת כשרות.
לא חשבתי שאגיד לילד שלי – 'אתה לא מזמין עכשיו שרימפס' או שאסור לאכול חלב אחרי בשר. זה פשוט לא משהו שחשבתי שאצטרך לעשות
וכמובן, גם שמירת השבת הפתאומית של דוד יצרה דילמות משלה. הילה מתארת שזיכרונות הילדות שלה הם מטיולי שבתות משפחתיים, וגם דוד והילה היו נוהגים לנסוע ולהפליג לטיולים מדי שבת, זמן שהילדים מחכים לו בציפייה במשך כל השבוע.
כעת, בני הזוג היו צריכים להגיע להחלטה – מה גבולות הגזרה של השבת בבית משפחת גוזלן.
"היום השבת היא זמן איכות משפחתי בבית. יש ימים שזה מאוד כיף ויש ימים שבא לנו פשוט לטייל ואין לנו את האופציה הזו, וזה משהו שאנחנו לומדים אותו", הילה משתפת. "החלטנו ביחד שאם אני ארצה לנסוע בשבת עם הילדים דוד יכבד את זה, כדי שבאמת נמשיך לחיות כל אחד בהרמוניה שלו. אני מהצד שלי מכבדת שבתות ואנחנו לא מדליקים אש וכן נשארים בבית, אבל אם לדוגמא יש בשבת יומולדת לחבר של הילד ואני לא אמצא מישהו שייקח אותו – אז אני אקח אותו, הוא לא יישאר בבית ויפסיד את היומולדת. כדי לשמור על הילדים ועל שלום בית כולנו צריכים לכבד אחד את השני, וכמו שלא נדליק לדודי אש מול הפנים, הוא לא יגיד לילדים משפטים כמו 'אל תגזרו בשבת' וכדומה", היא החלטית.
"זה לא פשוט. לא פשוט לעבור ניסיון רצח, לא פשוט לחזור בתשובה, לא פשוט לעשות את זה בתאילנד ולא פשוט לעשות את זה עם אהבת חיי שהיא לא שם בכלל", מוסיף דוד, ומיד מסתייג: "כשאני אומר 'בכלל' זה כנראה בתפיסה שלי, כי בעולם שלה היא עושה צעדים מאוד משמעותיים וגדולים – מלהדליק נרות דרך לכבד את השבת שלי, לכבד אותי, לתת לי את המקום. אז זו אשת חיל מי ימצא.
"אנחנו מתנהלים בשוני הכל כך גדול הזה בנחת רוח, בשפה ברורה, ובנעימה קדושה. ובתוך זה גדלים. אבל, האתגר הוא בעיקר פרסונלי. כל אחד עובד על המידות שלו בתוך עצמו – האם אני אתעצבן, האם אני אגיב, האם אני אנסה לעשות משהו שיוציא מאזור הנוחות את בת הזוג שלי. בסוף זאת עבודה אישית, וכשכל אחד מאיתנו עושה עבודה אישית – באה השלמות, הזוגיות. כל אחד מאיתנו יכול לקום וללכת, אבל מי שעומדים בניסיון של הזוגיות ונשארים גם כשהגלים טיפה מתחזקים אלו יחידי סגולה שמאמינים שהכל זה מלמעלה".
מה הכי מורכב עבורך בחזרה בתשובה של דוד?
"לפני הכל, זה שאנחנו בתאילנד. אם זה היה קורה בארץ היה לי יותר קל כי הייתה לי רשת תמיכה, וכאן אני צריכה לשמור על קור רוח מול הילדים בכל מה שקשור לזה", הילה מתחילה להשיב, ומוסיפה:
"המשבר שלי הוא מול הבית שחשבתי שיהיה לי. כשהתחתנו דוד היה חילוני לחלוטין. המסעדות שאנחנו הכי אוהבים, הטיולים בשבתות, העניין שלו בשיעורים, בלימוד – זה עולם אחר. הוא גילה עולם ואני פשוט לא שם. כל זה משהו שהוא שונה לי".
היא מדגישה: "אני לא רואה בזה שינוי לרעה, זה פשוט שינוי מהותי. זה שינוי לתא המשפחתי, שינוי לנורמות ולערכים שהילדים יגדלו עליהם. לא חשבתי שאגיד לילד שלי – 'אתה לא מזמין עכשיו שרימפס' או שאסור לאכול חלב אחרי בשר. זה פשוט לא משהו שחשבתי שאצטרך לעשות".
לא פשוט לעבור ניסיון רצח, לא פשוט לחזור בתשובה, לא פשוט לעשות את זה בתאילנד ולא פשוט לעשות את זה עם אהבת חיי שהיא לא שם בכלל
אין כמו בארץ
עם כמה שהילה מתארת שתמיד הייתה רחוקה שנות אור מהדת – החגים זה משהו שהיא לא מוכנה לוותר עליו. בבית בו גדלה הם נחגגו במלואם, והיא מאוד מתגעגעת למשפחתיות הזו של החגים, שכבר 3 וחצי שנים היא חוגגת רק עם משפחתה הגרעינית.
רק שהמילה "רק", לא בדיוק מתארת את מה שמתרחש בחגים באותו אי קסום. במרכז של הילה ודוד הם חוגגים את כל החגים, עם תפריט כשר – וזה החל עוד לפני שדוד התחזק.
"זה משהו שגדלתי עליו והיה לי מאוד חשוב לעשות גם פה, בקופנגן, בטח כשיש לי מסעדה ומקום", הילה מסבירה. "שבתות וחגים מאוד חשובים לנו, אדרבה כעת, כשדוד חזר בתשובה, אז זה עוד יותר לעומק של העניין, ובטח כשהוא לא נוסע בשבת.
"בכל שבוע אני אופה לגמרי בעצמי מעל 50 חלות. לאירוע שעשינו אצלנו לכבוד חנוכה אפיתי מעל 400 סופגניות, ובפסח הגיעו אלינו כ-120 איש לליל הסדר. תמיד החגים היו כשרים אצלנו ואנחנו משלמים הון על העוף והבשר הכשרים וגם על המשלוח מבנגקוק, אבל תמיד עשינו את הכל כדי שיהיה כאן חג והרגשה של בית".
ביום כיפור שעבר, דוד ובחור נוסף מהקהילה הביאו לאי טליתות וסידורים מבנגקוק, אבל רק שניהם הגיעו לתפילות, שלא נגעו לאף אחד אחר מהקהילה. ביום הכיפורים השנה, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי.
לאחר שנוצר בין בית חב"ד בנגקוק ובין הילה ודוד קשר, הם החלו לשלוח שליח בחגים השונים – לקריאת מגילה בפורים, ופעילות בפסח לילדים, ובחגי תשרי האחרונים, הילה ודוד אף קיבלו הצעה מחמיאה – להביא את חב"ד למרכז שלהם בקופנגן, הצעה שהפכה לאירוע מרגש, שכלל תפילות במניין – כולל ספר תורה, תקיעת שופר, סעודות חגיגיות ואווירת חג מיוחדת.
אבל, זה לא מהווה תחליף לחגים בארץ, עם המשפחה.
הילדים של משפחת גוזלן לומדים בבית ספר בריטי, והילה מלמדת אותם לקרוא ולכתוב בעברית, במטרה שכשהם יחזרו לארץ הם יכירו את השפה. וכן, הם לגמרי חושבים על החזרה לארץ, כי גם באי החולות הלבנים – לא הכל ורוד.
הילה: "אנשים חושבים שתאילנד זה גן עדן – אבל זה לא כמו שזה נראה. זה אולי נכון לחופשה, אבל כשאתה חי ועובד כאן – זו לא האמת. בסופו של דבר, הכל במעטפת יפה אבל זו רק מעטפת. האי הזה הוא הבל החן ושקר היופי. זה אי שמרכז המון סמים ברמות הכי קשות, ודברים שהם ממש סדום ועמורה, ולא ידענו את זה כשעברנו. לא ידענו שקהל גדול בא בשביל הדברים האלה. לא לשם רצינו להגיע. אנחנו ממש לא שם. זה לא מדבר אלינו. אנחנו בפוקוס ובעשייה וזה שומר עלינו, כי אחרת מאוד קל להתבלבל פה. וגם, לא תמיד מקבלים פה רשת תמיכה מהישראלים שגרים פה כפי שמצפים בהתחלה, וזה לא פשוט.
"המרחק חידד לנו שבסופו של דבר אין כמו בארץ ולא יהיה. הקמנו עסק בעשר אצבעות ויהיה מאוד קשה לעזוב את זה, אבל אין כמו בארץ עם האהבה הטהורה של המשפחה. למדנו להבין שזה זמן יקר מפז והוא לא יחזור, וגם הילדים מאוד מתגעגעים למשפחות שלנו. אין לזה תחליף מבחינתי ולשמחתי גם מבחינת דוד. לשנינו ירד האסימון שאין כמו בארץ".
אנשים חושבים שתאילנד זה גן עדן – אבל זה לא כמו שזה נראה. הכל במעטפת יפה אבל זו רק מעטפת. האי הזה הוא הבל החן ושקר היופי
(חיי שרה תשפ"ג)
