הפעם הראשונה שראיתי איש לבן

"לפתע נגלה לעיני אנשי כפרנו מחזה נדיר. גוש ברזל ענק עם ארבע גלגלים שחורים, בנוי בצורה מפליאה, זז ומקפץ בין הסלעים והאבנים"

בתחום החסידות נוהגים לומר שפעם הייתה חסידות אבל לא חסידים והיום יש חסידים אבל אין חסידות. כפרפרזה לכך הייתי אומר שפעם בקושי הייתה מדינה אבל היו פוליטיקאים והיום אין פוליטיקאים אבל יש מדינה.

הפוליטיקה הישראלית הפכה לג'ונגל. ואני מבין מעט בתורת הג'ונגלים, הייתי סגן רועה צאן באתיופיה. גם בג'ונגל יש חוק- כל אחד לעצמו. זה לא יישב עם זה, זה בגד בזה, זאת קפצה לפה, וזה דילג משם. זה רוצה את המקל וזה בצפייה לקבל את הגזר. אפילו בתוך העדר, בתוך הסיעה עצמה – אף אחד לא רוצה להיות חלק מהעדר, כל אחד לעצמו. כנסת ישראל יכולה ללמוד לא מעט מיהודי אתיופיה.

התודעה הקולקטיבית, כפי שהיא מתבטאת עדיין בחיי הדת של יהודי אתיופיה, דוגלת בגישה פילוסופיה פוליטית המדגישה את ריבונותה של הקהילה. התודעה הקולקטיבית הינה יסוד מכונן בעבודת ה' בעולמם. יהדות אתיופיה הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מאשר את התודעה האינדיבידואליסטית. ביהדות אתיופיה היה אמון בין האחד לשני, חיפשנו לשבת אחד עם השני, הדגשנו את התלות ההדדית בין אנשים. כל אחד ואחת ידעו שהם לא המרכז אלא הקהילה, והקהילה היא שסיפקה להם, ליחידים, את משמעות קיומם.

החינוך הזה לקולקטיביות סיפק לקהילה חיים ללא חרדות, חשדות ופחדים אחד מהשני. אפילו אם קיים שוני בין אחד לשני. אפילו בין יהודים לנוצרים ומוסלמים ידענו למצוא בו בזמן את המייחד ואת המאחד, גם כאשר פגשנו לראשונה את היהודים הלבנים. זוכר אני כאילו היה זה אתמול את הרגע העילאי שהתרחש בכפרנו "אירר" שבאתיופיה. הכפר, שמנה 15 משפחות בלבד, היה כמו מנותק מהעולם. כלים ממונעים כל שהם לא היו חלק מהנוף הכפרי, באזור שרר שקט מופתי, עד לאותו צהריי יום שבהם הכפר יצא משלוותו. במרחק מטרים ספורים בלבד נגלה לעיני אנשי כפרנו מחזה נדיר. גוש ברזל ענק עם ארבע גלגלים שחורים, בנוי בצורה מפליאה, זז ומקפץ באופן מתמיה בין הסלעים והאבנים. הכלי נע במהירות אל כפרנו בקול רעש גדול וככל שהתקרב הלך הרעש ונעשה חזק וגדול. היה זה כמו נס בחינת וייפח בברזליו רוח חיים. זוכר אני את בני כפרנו מקפלים גלימותיהם ונעים במהירות כדי לזכות לצפות במחזה נדיר זה. לפתע קול דממה דקה, כאילו דמם לבו של הברזל ומתוכו יוצאים שני אנשים. כמו היו יצורים מעולם אחר, דמות דיוקנם כמלאכיי השרת, עור בשרם היה לבן כשלג, שערם חלק. רצינו כולנו לאחוז בכנף בגדיהם, שכן נודע לנו זה עתה, שהם יהודים מירושלים – "ירוסלם" עיר הקודש, עיר אשר איווה אלוקי ישראל לשכון בתוכה. איזה אור גדול היה שם, עומדים היינו כולנו מלאי אושר ותקווה. אנשים אלה הדומים למלאכים, הוציאו שק גדול ומתוכו משו לחמניות וחלקו לכולנו. איזה אושר והתרגשות היה לקבל את הלחמניות שמקורן מעיר הקודש ירוסלם.

אז מה אנו יכולים לקחת מתרבות דתית זאת לקראת עצמאותנו ה- 73 במדינת ישראל? מפגש זה, בין לבנים ושחורים, ששניהם יהודים הוא מפגש מעצב ומכונן. היכולת לראות את האור מתחת לעור. בישראל של היום נוצרת מציאות מאתגרת וקשה ובמובנים מסוימים אפילו מאתגרת יותר מאשר האתגרים בהם עמדה המדינה בלידתה. בישראל נוצרת זהות יהודית ארץ ישראלית, ועם הזמן נראה שהגיוון והשונות רק הולכים ומתרחבים. בשביל מציאות רב גונית זאת, איך כתב דוד המלך – "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה"? היה שווה לעבור את שנות הרעה בגלות במשך שלושת אלפים שנה רק כדי לחזות בנס זה. עם זאת יש לזכור שהנס הזה הוא שביר ועלינו לשמור עליו. עלינו לחזק את התודעה הקולקטיבית להיות מסוגלים לפגוש את האדם ללא הגדרה דתית, ללא השתייכות פוליטית, ללא כל הזדהות עם זרם כזה או אחר. למפגש תמים זה אני קורא – עצמאות של המפגש. מפגש עם ה"אחר" ללא משוא פנים, ללא ניצול, פטרונות וראיית האחר כאובייקט, יצירת קשר על בסיס תועלתני או קשר על בסיס להחזירו למוטב. זה הסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית; ביתם של כל היהודים במשך אלפיים שנה וביתם של כל היהודים בעולם היום, ודמוקרטית; בכך שכל אחד בה: יהודים מכל הזרמים ואלו שאינם יהודים, מכל הדתות, מרגישים בבית הן בחובות והן בזכויות. דומני שההבנה זאת לעומק יכולה להיות המשך חיזוק הסולידריות בחברה הישראלית ותחילת הדרך בה תוכל לקום ממשלה יציבה חזקה לטווח הארוך. כן, כן אפשר לשבת האחד עם השני. כולנו באותה אונייה- מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית. יום הולדת שמח לך מדינת ישראל. יום הולדת שמח לנו, לכולנו.

(יום העצמאות תשפ"א)