הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" – היחס לנבחרי ציבור חייב לעבור שינוי לשני הכיוונים. כיוון האחד הוא הפסקת הפקרתם למתקפות שאסור שתתקיימנה. עומדת להם הגנה כפולה: הגנה ראשונה היא הגנה הקיימת לכל אדם, שאסור לתקוף אותו, לא פיזית ולא באופן מילולי פוגעני, משפיל ומבזה. הם חייבים להיות מוגנים, כמו כל אדם, מפני הפצת שקרים, כינויי גנאי נוראיים והלבנת פניהם ברבים;
הגנה שנייה היא מעצם היותם נבחרי ציבור. הם ברמה מסוימת של מנהיגות, ועל כן כבוד הציבור הוא הגנה עליהם מפני יחס אסור. דמם אינו הפקר, משפחתם אינה אמורה להיות חלק מדמותם הציבורית (אלא אם כן הם עצמם מביאים אותם לקדמת הבמה), וכבודם אינו ניתן למרמס.
הדבר הוא גם אינטרס ציבורי: חברה הרוצה שהטובים שבה יסכימו להיות נבחרי ציבור, חייבת לדאוג לכך שהההסכמה להיות נבחר ציבור לא תהיה מעשה של התאבדות עצמית, הפקרת האדם ומשפחתו לצליפות ולשקרים המופצים עליהם, ותשלום מחיר כבד מאוד במישור האישי. אם החברה לא תעשה כך, היא תמצא את עצמה רק עם נבחרי ציבור מתפלשים בבוץ, מתנהלים בדרך של זירת איגרוף ומאמצים את הדרכים הנלוזות ביותר.
חשוב להדגיש שההגנה הזו חייבת להתקיים בין אם תומכים בעמדותיהם ובין אם מתנגדים להם, בין אם הם בקואליציה ובין אם הם באופוזיציה, בין אם מדובר בראש ממשלה ובין אם מדובר באחרון הח"כים, בין אם הם מנהיגי ציבור במשמעות החוקית של הדברים, ובין אם הם מנהיגים ציבור שבחר בהם להוביל אותם.
מאידך גיסא, מנהיגי ציבור חייבים להתרגל לכך שמותר לבקר אותם, לחלוק עליהם, לכתוב דברים קשים על דרכם, לתקוף את דרכם ואת עמדותיהם. הם אינם מוגנים מביקורת חריפה, מקריאה להתפטרות או לעשיית מעשה אחר, לחובת נטילת האחריות שמוטלת עליהם, לשיפוט ציבורי על תוצאות מעשיהם – בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.
לעיתים נדירות אנו זוכים במנהיגי ציבור שרואים בגדלות נפש את הברכה שיש גם באלה שחולקים עליהם, שמאתגרים אותם
חסינותם והשמירה על מסגרת הגנה עליהם כדי שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים אינה פרס או מתנה מיוחדת, אלא מכוונת למטרה מסוימת. אין הם רשאים לנצל אותה כדי לפעול מלכתחילה באופן לא חוקי, לא מוסרי, או כדי להתיר לעצמם לעשות דברים שאדם מן השורה היה נענש עליהם בחומרא או נתבע תביעת נזיקין. העמדה הנכונה אינה נמצאת במקום אחד בלבד, ולכל דרך יש אורות וצללים, והם חייבים להכיר בלגיטימציה להציף את הצדדים החשוכים של הדברים שהם עושים, ולא להאשים את העושים כך בערעור יסודות השלטון או בערעור יסודות התפקיד החשוב שיש גם לאופוזיציה.
לעיתים נדירות אנו זוכים במנהיגי ציבור בשלטון שרואים בגדלות נפש את הברכה שיש גם באלה שחולקים עליהם, שמאתגרים אותם, שמחייבים אותם לבחון את עמדותיהם, שקוראים להם למפגש עמדות ולחיפוש מכנה משותף; לעיתים נדירות אנו זוכים במבקרי שלטון שמסוגלים לומר גם את הצדדים הטובים שיש במה שהשלטון עושה, לתמוך במהלכים חיוביים ולא להיכנס באופן אוטומטי למסגרת של חובה להתנגד, שמכירים הן בתפקידה החשוב של הצגת האלטרנטיבה שנעשית על ידם, ובין בעובדה שכעת הם לא בשלטון וההחלטות לא מתקבלות על ידם. כאשר אנו זוכים בהתייחסות כזו ובדומה לה – אנו משביחים מאוד את ההנהגה, ופועלים באמת לטובת האומה בכללה.
כבר בספר ישעיהו היה ניסיון לעודד את המתאימים ליטול אחריות שלטונית: "כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו: שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ" (ישעיהו ג, ו), ואת הסירוב של האנשים המתאימים לעשות כך: "לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה, לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם" (שם ז). זוהי תהום מסוכנת. קיום מצוות התורה של "ונשיא בעמך לא תאר" עשויה להיות פעולת חילוץ מהמקום שבו אנו נמצאים כעת.
