'להרוג' את השליח?

פרשת השבוע מהווה מסד חשוב בבניין המשפט המקראי. לא לחינם פותחת הפרשה במילים 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. תכליתם המרכזית של החוקים המופיעים בפרשה, לגישתו של הרש"ר הירש, היא: "המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על – ידי כך תורחק ה'חרב', דהיינו האלימות והאכזריות, מתוך חברת המדינה היהודית".

תכלית המצוות המנויות בפרשת משפטים, כפי שמבין הרש"ר הירש היא אחת; להבטיח הקמת חברה יהודית המושתת על עקרונות 'הצדק והאנושיות'. מכאן שאת חוקי פרשת משפטים יש לבחון דרך האספקלריא של עקרונות היסוד 'צדק ואנושיות'.

את דברינו נבקש לייחד הפעם לאחד הדינים היסודיים בהלכות 'שומרים'. המוסד שומר עוסק במצב בו אדם מחזיק ברכוש חברו עבור חברו. כך גם מגדיר החוק הישראלי את מהות דיני השומרים: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות". בפועל, דיני השומרים מבקשים להסדיר את חובותיהם ואת זכויותיהם של 'השומרים'. אחד העניינים המרכזיים בדיני שומרים מוסב למקרים בהם השומר אינו יכול להשיב את החפץ לבעלים. כדי להתמודד עם בעייתיות זו מכיר המשפט העברי במספר מצבים, אחד מהם עוסק 'בשליחת יד'. וכך אנו קוראים בפרשה שלנו: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".

שליחת יד בפיקדון מטילה איסור על השומר לעשות שימוש החורג מסמכות ההרשאה שהוקנתה לשומר. במשנה מצינו מחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי, בדינו של מי שחושב לשלוח יד בפיקדון, כלומר כך עלה במחשבתו של השומר, אך בפועל עדיין לא עשה כן. לשיטת בית הלל החובה המוטלת על השומר מתחילה לא מרגע המחשבה, אלא מהרגע בפועל בו השומר הוציא את המחשבה אל הפועל. עד למעשה – בפועל, אין לאדם כל אחריות. גישתו של הלל מתיישבת עם העיקרון האלוקי שהובא בתלמוד לפיו: "מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".

לעומת זאת, בית שמאי מוצאים לנכון לחייב את האדם מהרגע בו עלתה המחשבה בליבו של השומר, גם אם הוא טרם מימשה. פרשני התלמוד ניסו להבין את גישת בית שמאי, כיצד מחשבה יכולה לחייב אדם. רש"י, ר' שלמה יצחקי, מרכך את גישת בית שמאי ויוצק משמעות אחרת לדברים, ומשמיענו: "אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי". מדברי רש"י עולה כי ה'מחשבה' עליה מדבר בית שמאי אינה מחשבה סובייקטיבית, אלא מחשבה שהשתכללה וניתנה לה משמעות אובייקטיבית באופן שמחשבה זו תורגמה לדיבור שנאמר בפני עדים ששמעו את כוונת השוכר. מכאן שמחשבה בעלמא שלא השתכללה וקיבלה ביטוי חיצוני אובייקטיבי אין בה כשלעצמה כדי לחייב את השומר. תפיסה זו, המבקשת להטיל חיוב על מחשבה רק כאשר זו מקבלת ביטוי חיצוני של 'דיבור', אומצה על ידי פרשנים נוספים.

בעל הטורים בניסיונו למצוא רמזים ונוטרקונים [=ראשי תיבות] למילות המקרא, משמיענו הסבר מעניין לפסוק "'אם לא ימצא הגנב'. בגימטריא – הוא עצמו גנב".

הרש"ר הירש בבואו לסכם את סוגיית שליחת יד כותב: "'שליחות יד בפיקדון' פירושה: השומר נוטל את הפיקדון בידו וכוונתו לגוזלו, דהיינו לעשות אותו לקניינו לכל דבר, או לעשות בפיקדון שימוש שיסב לו נזק – אפילו לא הוצאה כוונתו אל הפועל. הוא חייב באונסין, ועליו לשלם תשלום מלא עבור כל מה שיארע לפיקדון, – משעה שמחשבתו החלה לבוא לכלל מעשה, דהיינו משעה ששלח בו יד בכוונה זדונית; כי "שליחות יד אינה צריכה חסרון" – הווה אומר: השומר חייב, אפילו לא הוצאה אל הפועל הכוונה הרעה ביחס לפיקדון. אולם אם השימוש אינו עלול לגרום חסרון כל שהוא לפיקדון, הרי שלא הכוונה אלא השימוש הממשי עושה את השומר לגזלן – בתורת "שואל שלא מדעת" – ובתור שכזה הוא חייב באונסין".

(משפטים תשפ"א)