עמית קפלן צוויקלראיך מרגישים מלש"בים בתקופה הזו? איך מתגייסים ליחידות קרביות כשרואים את המחיר הכבד שעלולים לשלם? איך מרגישים ההורים, והאם הרצון לשירות משמעותי ביחידות קרביות בצבא עוד נותר חזק ויציב?
שלושה מועמדים לגיוס קרבי התכנסו לריאיון אישי, ובו הם מספרים על האידיאלים המנחים אותם, על הפחד שלא יגשימו חלומות, ועל ההבנה שחרף החשש למות, קרבי זה הכי, אחי.
"האמת היא שאת המלחמה בימים אלו אני לא חש מאוד", משתף אבנר בר-יוסף בן ה-19 על תחושותיו בימים אלה. "זה יותר מן ענן שמרחף מעל כל מה שעובר עליי ופחות בא לידי ביטוי בפרטים. אני בכור, ואבא שלי כבר לא עושה מילואים. הדודים יוצאים ונכנסים מהמילואים, אז אני פוגש את הלחימה בעיקר בווטסאפ, בחדשות ובסיפורים. אני עומד להתגייס לקרבי בזמן מלחמה, אבל מהבחינה הזאת אני דווקא לא ממש חש בשינוי. תמיד חייתי בידיעה שהאויב על הגדרות ויש דחיפות לגיוס לוחמים. המלחמה הפתיעה רק את אלו שלא הרגישו אותה כבר שנים, כשלא שומעים על פיגועים ועימותים שוב ושוב. אני, לעומת זאת, מתכונן לגיוס בזמן לחימה כבר 19 שנה".
אין מקום לתירוצים
אבנר גדל ביישוב הושעיה בצפון הארץ. כילד, גדל והתחנך על ערכי המורשת היהודית ועל החלום הגדול להתגייס לצה"ל. לאחר שנה וחצי שבהן קבע את מושבו בבית המדרש בישיבה הקדם-צבאית ברוכין, הוא עומד להגשים את חלומו ולהתגייס באפריל הקרוב לחטיבת הצנחנים.
ההיכרות האישית של אבנר עם גיבורים שנפלו בקרב, לא שינתה את הרצון העז שלו להיות חלק מהמאמץ המלחמתי ולהתגייס לשירות קרבי משמעותי, אלא להפך! היא רק חידדה את מה שידע ושאף תקופה ארוכה. "אני מכיר מספר אנשים שנפלו", מספר אבנר. "רובם הם ממעגלים חברתיים רחוקים יותר, אבל ההיכרות הזו קצת יותר המחישה לי שהנופלים הם אנשים של ממש, ולא רק דמויות מעבר להרים, אי שם בחצר של הרוגי מלכות.
"הרצון שלי להתגייס לקרבי חודד, אבל לא שונה. תמיד חשבתי על קרבי. תמיד ידעתי שזה משמעותי ודחוף. המלחמה בשבילי היא נקודת שיא שהגענו אליה, ולכן עכשיו צריכים אותי יותר. כששמעתי בשמחת תורה שמתחיל משהו רציני, ואחר כך שסוף סוף אזרנו אומץ להגיד 'זאת מלחמה', הדחף הראשוני היה להתגייס ישר. עת צרה היא לישראל. אחרי שבוע-שבועיים ישבתי עם עצמי והבנתי שכרגע לא חסרות ידיים לצבא, הרי יש מלא סיפורים על מילואימניקים שלא גייסו, אלא רוח. עדיף שאחכה למועד הבא, עוד כמה חודשים בישיבה יבנו אותי עוד קצת, וצה"ל ירוויח חייל איכותי קצת. הקדמתי את המיונים שלי והגברתי קצב בלימוד, כמו הרבה מיושבי בית המדרש.
"הייתה מחשבה שעכשיו, אחרי אירועי שמחת תורה, דברים ישתנו: השמאל יתפכח, המוני חרדים יתגייסו, ואומות העולם יבינו שאנחנו לא הנבלים בסיפור. הכל היה נכון, לרגע. אבל בסוף, אני מאמין, שבשורת המלחמה לא יכולה בהלם רגשי של שנייה להרוס דברים שבנינו בתוכנו במשך חיים שלמים. מי שמאמין בגיוס קרבי, יאמין גם אחרי. מי שמאמין בקונספציות, ימצא נתיב בריחה חדש אליהן. המלחמה היא הלם ראשוני, שצריך לעורר דחף לעוד הרבה עבודה".
האידיאלים שספג כילד בבית הוריו ומחוצה לו, מלווים אותו בכל צעד ושעל בדרך לגיוס. תחושות הביטחון, חוסר הפחד והגאווה הגדולה שבהן אוחז אבנר, מקבלות משמעות יתרה, דווקא בתקופה שבה אנו נמצאים. על הערכים והתחושות הללו הוא מדבר בגאון: "ההורים שלי מצליחים לשלב פחד ושמחה. אבא צנחן, מ"פ לשעבר ב-55. הוא נוזף בי שיש לי פוטנציאל לעתודה רפואית, אבל הוא נשאר עם חיוך גאה. אמא שלי השלימה עם זה שהילד שלה הולך להסתכן, ומה שמעסיק אותה בעיקר הוא שלפחות אתלבש חם. מעולם לא שמעתי בבית 'יש אחרים שיכולים לללכת במקומך' או 'מה רע בלעשות קריירה על חשבון הצבא?'. תמיד השאלה הייתה ועדיין: 'איפה תוכל לתת יותר' והסיומת היא 'אל תשכח גם לשמור על עצמך'. אני שלם לגמרי עם הגיוס לקרבי. אני לא חושש מפציעה וגם לא ממוות. אני גאה מתמיד. גדלתי על סיפורי התנ"ך, המכבים, תל חי והמחתרות. חונכתי שבלי קורבן אין גמול, ושזאת שלנו זאת גם כן. מאז שאני ילד אני יודע שאותי לא ישלחו לתפקיד שבו אתאמץ פחות משאני יכול, או שיותר מסתדר לי. המעז מנצח, אז היום יותר מתמיד אין מקום לתירוצים. אני בטוח שאני לא מדבר בשם עצמי, אלא בשם כל מגויסי מרץ הקרובים. אני מכיר אותם, חי וגדל איתם. כולנו פה, מכירים בסיכונים, מודעים למחירים והכי גאים. בעז"ה ננצח. אחריי לצנחנים!"
הגיע הזמן להתעורר
יהונתן בראון מרחובות הוא בן 21. לאחר כמה שנים שבהן למד גם הוא בישיבה הקדם-צבאית ברוכין, הוא עתיד להתגייס בימים אלו לתפקיד קרבי בצנחנים. באופן אולי מפתיע, למלחמה יש השפעות חיוביות על יהונתן. "המלחמה הזאת מוציאה ממני הרבה דברים טובים", הוא אומר. "פתאום אני רואה בצורה כה אחרת את העובדה שאנחנו חיים במדינה שלנו. אני מרגיש היום משמעות גדולה ולא ברורה מאליה לחיות בארץ שלנו. יש מסביבנו הרבה אויבים שרוצים להשמיד אותנו, ואנחנו נשארים כאן, להילחם ולנצח במלחמת הקיום שלנו".
יהונתן מרגיש היום, יותר מתמיד, את תחושת המחויבות ההדדית שיש לו כלפי המדינה. כל המאורעות שהתרחשו רק גרמו לו להבין שיש לו תפקיד בעולם ושהוא ילך עד הסוף כדי לבצעו על הצד הטוב ביותר. "בין אם מדובר במדינאי, באיש ביטחון או בבעל מכולת – לכל אחד יש אחריות על המצב ועל החיים שלנו יחד. מתחילת המלחמה מנקרת בי השאלה 'ומה היה החלק שלך במאמץ המלחמתי?' ואני משתדל שהיא תמשיך לנקר בי, כדי שלא אשב בחיבוק ידיים ואהיה אדיש למצב. אני לא מרגיש מיוחד שאני מתגייס לקרבי, כי לכל אחד בצבא יש את התפקיד שלו – בין אם הוא כרגע במארב בשטח שוכב על קוצים, ובין אם הוא יושב על כיסא משרדי במשרד ממוזג. זה לא באמת משנה מה אתה עושה ואיפה, לכל אחד יש תפקיד ואחריות כלפי המדינה, ובזה הוא צריך להתמקד. המטרה שלי הוא לעשות את התפקיד שלי הכי טוב שיש, וזה לא משנה אם אני קרבי או לא".
מתחילת המלחמה מנקרת בי השאלה 'ומה היה החלק שלך במאמץ המלחמתי?' ואני משתדל שהיא תמשיך לנקר בי, כדי שלא אשב בחיבוק ידיים ואהיה אדיש למצב
יהונתן מכיר היכרות מסוימת חלק מהנופלים, ולדבריו מותם טלטל אותו ושימש קריאת השכמה. "זה ניער אותי מ'תרדמת' שהייתי שקוע בה, וגרם לי להבין שאסור שהמוות שלהם יהיה לשווא. הם נלחמו בשביל משהו גדול, והם הקריבו את כל מה שיש להם בשביל המדינה. אני לקחתי את נפילתם כסימן בשבילי להתעורר ולעשות את חלקי במאמץ המלחמתי. אין בי חששות מסוימים על שאצטרך להילחם עם אויב פנים אל פנים. זה חלק מהתפקיד שלי, ואם זה מה שצריך לעשות אז אני אעשה אותו. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא לשרת בתפקיד רציני עם אחריות, תפקיד שאני יכול להתמסר אליו".
"יש לי חששות מהגיוס, וזה טבעי"
מאור מרציוני בן ה-19 הוא במקור מרחובות, וכעת גר בלוד. הוא מלווה בוגר במכינה הקדם-צבאית 'מגדלור', שבה למד. לפני כשנה עמד מאור בצומת דרכים משמעותי. בין הצעות לשרת ביחידת 8200 או בעתודות שונות של הצבא, הוא החליט לשרת ביחידה קרבית וסירב לכל הצעה אחרת. על הבחירה הזו הוא אומר: "הייטק הוא עולם שלם שמעניין אותי מאוד. הצבא הגיע אליי עם הצעות שונות של לעשות תארים על חשבונם, שיבטיחו את העתיד שלי. אבל אני רציתי להיות לוחם, וזוהי הזדמנות של פעם בחיים. להתעסק בהייטק ובהנדסת חשמל זה דבר שאעשה בהמשך החיים, אבל שירות צבאי של לוחם זה משהו שילך איתי לכל החיים וייתן לי משמעות גדולה לחיים. אני מאמין שההזדמנות להיות לוחם קרבי, זה משהו שלא אקנה בשום מקום אחר. אנשים ששירתו בצבא יוצאים נחושים יותר, חזקים יותר, חדורי מטרה וביצועיסטים. אני מסתכל על הבחירה הזו בתור מניה – ככל שתשקיע בגיל צעיר יותר, תרוויח מהר יותר. ואז, הביצועים שאביא בלימודים ובעבודה יהיו הרבה הרבה יותר גבוהים".
במרץ הקרוב הוא עתיד להתגייס לחטיבת גולני, שאליה הוא קשור קשר עז. בשבת הזוועות של 7 באוקטובר לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני התקדמו עם נגמ"ש לקיבוץ ניר עם, שם נקלעו לקרב קטלני. שבעה חיילים ישבנו בנמ"ר, אחד מהם הוא חברו הטוב של מאור, סמל מתן אברג'יל הי"ד. הוא נפל בקרב בצורה הרואית, כאשר קפץ על רימון כדי להציל את חבריו לנשק. נפילתו של מתן השפיעה בצורה משמעותית על רצונו של מאור להתגייס לחטיבת גולני.
"מתן היה בין החברים הקרובים שלי בבית הספר", מתאר מאור. "למדנו באותה הכיתה ובאותה המגמה. התקרית הזו גרמה לי להבין שבאירועים המסוכנים שמתרחשים, כשיש חשש אמיתי לחיי אדם, החי"רניקים הם שנכנסים בעובי הקורה ומטפלים במצב. לפני הגיוס מכוונים מאוד גבוה, מתוך שאיפה לשרת בחטיבה הכי טובה, וזה גורם לפעמים לזלזול בחי"רניקים. לצערי, אני נפלתי בזה גם. אבל המלחמה, ובמיוחד נפילתו של חבר שלי, נתנו לי פרספקטיבה חדשה למצב וגרמו לי להבין לאן אני רוצה להתגייס.
"האובדן של חבר כה קרוב תפס אותי לא מוכן", הוא מוסיף בכאב. "חוויתי אובדן של חברים קרובים, ואנשים ממעגל קרוב – קרס עליהם עולמם. אני מכיר אנשים שנאלצו לעזוב את ביתם בגלל כל מה שקרה, והמציאות הזו היא לא נתפסת. אבל בסוף זה קורה, זה כאן, מולנו. אני חושב שזה משהו שכולנו צריכים להפנים במדינה שלנו. כל אחד מאיתנו צריך לעשות את המקסימום כדי שהחיים של כולנו כאן יהיו טובים, גם אם זה אומר להיות הקורבן בעצמך".
מאור מוסיף שהרצון להתגייס לשירות קרבי ומשמעותי הגיע גם מהבית בעקבות אביו – שאף הוא חבש את הכומתה החומה. באופן טבעי, אביו מעודד אותו להתגייס לשירות קרבי, אבל אמו מעדיפה שלא. "אבא שלי שירת בגולני, הוא היה צלף", מסביר מאור. "הוא דוחף אותי לשירות משמעותי ומסביר לי כמה שזה חשוב. אמא שלי, לעומת זאת, מפחדת עליי ומעדיפה שאני לא אתגייס. אמא שלי לא שירתה בעצמה בצבא, היא מגיעה מאוכלוסייה דתית שבה הדיבור בבית הוא לא להתגייס. חלק מאחיה התגייסו כי זה שירות חובה, אבל היא לא הייתה רוצה שאלך ואקריב את עצמי. אני מחזיק בשניהם".
ההחלטה אם אמות בקרב או לא – היא לא בידיי. אני מאמין בגורל, מה שצריך לקרות קורה והכל מסתדר לטובה
על החששות מהגיוס, הוא מדבר גלויות: "לכל הקרביים ידוע שתרחיש של מוות עלול לקרות. כל מי שמתגייס, מעלה בדעתו את האפשרויות שיכולות להתרחש. יש לי חששות כמו לכל בן אדם, וזה טבעי ולגיטימי. יש לי הרבה חלומות ורצונות מחוץ לצבא לממש, ומפחיד לדמיין שאולי לא אגשים אותם. אבל יש לי מדינה שאני מעריך ואוהב, ואם אני יכול לעשות את המקסימום בשבילה – אעשה את זה. זה חלק מהאחריות והמחויבות שלי כלפי המדינה והאזרחים – לעשות הכל כדי שהדור הבא, ובתוכם הילדים והאחים שלי, יזכו לעתיד טוב יותר. אני גם מזכיר לעצמי שההחלטה אם אמות בקרב או לא – היא לא נמצאת בידיים שלי. אני מאמין בגורל ושמה שצריך לקרות קורה, וחושב שבאופן כללי צריך להאמין בטוב של העולם ושהכל מסתדר לטובה".
*****
הרצון להתגייס לתפקיד קרבי ומשמעותי, חרף המלחמה הקשה ואובדן חברים, הנכונות לומר 'הנני' ולצאת להגן על המדינה והאזרחים, והמוכנות למסור את נפשם למען עתיד טוב יותר – הם חלק מסט הערכים שבשמו נערים צעירים מבקשים להתגייס לקרבי.
בעת הזו גם הצעירים המרשימים הללו, שעד לא מזמן מה שהעסיק אותם היו בחינות בגרות, מבינים שאין לנו ארץ אחרת, ושכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. כנגד הצקצקנים המטילים ספק בטיבו של הדור הצעיר, השלושה נותנים לנו הצצה לנוער של היום – נוער שקרוץ מחומר שכולו אידיאלים ועשייה למען הכלל; נוער שרואה את מצוקת השעה ומתייצב כדי לתת את חלקו למען עתיד טוב יותר. הם אלו שמוכיחים, יותר מתמיד: לא אבדה תקוותנו!
